בן ברכה ומשה. נולד בג' באב תרפ"ג (17.7.1923) בתל אביב. הוא החל לימודיו היסודיים בבית הספר "גאולה" ואחר כך עבר לבית החינוך לילדים עובדים. עוד בהיותו בבית הספר היסודי הצטרף למקימי קן תנועת הנוער "גורדוניה" בעיר. כתב עליו חברו מאותם הימים: "את ראובן היכרתי בימי ראשית תנועת גורדוניה בארץ; נכון יהיה לומר שעמו החלה תנועה זו את קיומה. בתוך ים האדישות של המוני בני נוער בעיר לכל דבר חזון והגשמה, בין לבבות ערלים ואזניים אטומות, היה הוא בין היחידים המעטים אשר היטו אוזן קשבת והיוו אותו חוג מצומצם, ראשוני, אשר סביבו התלכדה אחר כך התנועה". לאחר סיום לימודיו היסודיים עבר לבית הספר המקצועי על שם מקס פיין ולמד שנתיים במגמת החשמל. אחר כן עבר לבית הספר החקלאי בבן שמן עם קבוצת חברים לתנועה ובסיום הלימודים יצא, בקבוצת חברים לתנועה שעמם למד שם להכשרה בקבוצת גניגר. הוא עשה בגניגר שלוש שנים ובמהלך הכרתו גם הקדיש מזמנו ללימוד עצמי כדי להרחיב השכלה ודעת. בתום ההכשרה נשלח להדריך בקן גורדוניה בחיפה ועשה חיל בתפקידו זה. לאחר סיום התפקיד בחיפה התגייס לצבא בריטי וצורף ליחידת-חימוש. עם קום הבריגאדה היהודית בספטמבר 1944 הועבר אליה עם יחידתו. במאי 1945 שלח להוריו מכתב מאיטליה ובו כתב: "עז חפצי לספר לכם על מקום מגוריי החדש שזה לא מכבר נטענו בו את מושבנו קבע. אמנם חפצי לא נתקיים ואת אנשי החיל לא מצאתי כאן, אולם מצאתי כאן דבר מה אשר ערכו לא יסולא בפז ובשאר סגולות חמדה. מצאתי כאן מציאות מתגשמת של חלום עתיק יומין כימי ילדותי. אותה אילוזיה רומנטית והרפתקאה דמיונית שהגישה לי בימים ההם מתנת אושר וסיפוק, התגלגלה לכאן ובאה לבושה בלבוש מוחשי אשר מציאות שמו. והמציאות דומה כל כך וקרובה כל כך לזו שנתגלעה במראות ההזיה ובתעתועי הדמיון שהייתי משתעשע בהם בעודי ילד. על סלע שחור ורם בצלע המדרון מתנוססת טירה חצובה עטורה חומה עבה כעובי שנותיה,כששבעת צריחיה נישאים מעליה כדמויות שחורות ואפלות ומשליכים צילם אל עמק רפאים בתחתית ההר.ומשלושת עברי הטירה תחתיות שאול ותהומות חושך פוערים לועם לבלעה. עם פרוש חשיכה נדמית היא לעטלף לילה, ועל כן נקרא שמה "העטלף השחור". לעת ערב צלצול הפעמונים מתרומם מעלה ומהדהד ברפיון, חוזר מטה ובא שנית באקורד הרמוני חזק, כשהוא מעלה עמו את תביעת היקום למנוחת לילה." במכתב נוסף ששלח להוריו ביולי 1945 כתב: "זה היום מלאו 360 יום לשרותי בצבא הוד מלכותו. אני אומר שלוש מאות ושישים יום ולא שנה, לפי שהוראת המילה שנה מייצגת משך זמן כבד ועצל, ממושך… שלש מאות ושישים יום הינם תקופה קצרה יותר אשר תכיפות חוליותיה כרגעי חטף מהירים. כזאת היתה תקופת חיי בצבא: רבי תמורות וחליפות ועשירי היכרויות נחפזות שאך חלקן עוכל במערכת הכרתי ויתרם נדחקו אי שם לפינה נדחת במבואות המחשבה, ויעבור עוד זמן רב עד שאשוב להרהר בהן… אנו משמשים חטיבת מאור והצלה לפליטי חרב ששרדו בארצות התופת ואשר עדין נמקים ברעבם ובקלונם ומושלכים ככלי אין חפץ בו. מיד ליד ומגבול לגבול חסרי מחסה וקורת ישועה. אומות הדמוקרטיה נושאות השחרור באירופה אינן יודעות עדיין כי יש להבדיל בין יצורי אדם שזבחו זה עתה לפולחן העבדות וחותם עריצים עודו נסוך על פניהם, ולבין פגרי אנוש שיצאו זה עתה מכלאי הגזים וגאיות ההריגה. מזה יכולים אתם ללמוד מה רב הנטל שהועמס על גבינו וכמה מסירות נדרשת לתפקידנו…. נערים בגיל 15-16, קריקטורות נעות, מומים מגובבים על שדרות –גב ועצמות רגליים. הגרוע מכל הוא שהנך רואה בגופותיהם הקטנות ובאבריהם הפגומים תשוקה אלמת לחרוג מכלאי השלד, לפוצץ את העצם ולהתפתח. קשה מנשוא לראות פני בני ה-15 והם זקנים, מקומטים וגרמיים, מונחים באופן משונה על גופותיהם הקטנות כשל תינוק. אכן אמני הקריקטורה היו הגרמנים הללו ב"בתי היוצר" שלהם." לאחר סיום המלחמה הצטרף לקבוצת בית קשת וחי בה כשנה. רוב הזמן עבד בעבודות חוץ: בעין חרוד, בכפר החורש ובמעוז חיים. במכתב ששלח מבית קשת כתב: "אין זה ממנהגי לתבל את מכתבי במרירות ובהגות עצב. אבל מה אעשה, והפעם כוס התרעלה על ראשי הוצקה. ליתר דיוק- על ערפי. אכן, ראי מה עולל לי גורלי: שבעה פרונקלים, עבותי בשר ורמי קומה, נקבצו ובאו להשכין כבודם על ערפי הדל. מראם בר תמורה וחליפה; פעם שלווה נסוכה על פסגותיהם הלבנות כלבנת השלג על הרי האלפים, ופעם חזותם קשה ועשנה.מפלי תהומם הלוהטים הולכים הלוך וגעוש ורתחתם מעלה אותם בשאגה השמיימה. אני שוכב במטה ותחבושת גדולה על ראשי. לפני מחצית השעה, בערך, בקרוני חברים וחברות וסובבו תקליטים על גבי לוח הפטפון- "פוגה" לבאך, צלילים שקטים וסוערים. ובחוץ, שעת בין הערביים ורודה ומתוקה, התבור מזדקר מיד במחצית החלון ואני ומחשבותי משוטטים ומצטרפים בעולם ההזיה". באוקטובר 1947 כתב לזיוה חברתו: "השעה 4 לפנות בוקר. רוח צוננת לופפת ממערב וממזרח מסתמנים קוי הרכס אשר לגלעד.. זה עתה חזרתי ממשמרת הלילה. קלה היתה המשמרת ונעימה, לפיכך הצורך לישון אינו אכזרי, וטוב ככה להשתטח על הדשא הרטוב לפאתי יום ולכתוב אליך על קורות הלילה… אחזור, לכן, אל הלילה שלי, אל הטיולים השלווים על חופי הירדן, הרווים ריחות בר קוסמים ושפעת רחש נועם, אל מראה אפיקו הנפתל כנחש כספית בין הררי ביתר. לא אחרת יקרה, כי יקצר המרחק בין הדמוי והמציאות עד שאני נאלץ להצמד לזיזי הסלעים, היטב הלפת למען לא אשמטה מימה, כאחת האבנים הבטלות. כל זה עוד טוב ויפה לפי שהשביל מטשטש, מסתמן חליפות. אולם כשהוא נעלם כליל, לא נשאר בידי אלא לגשש ולמשש את נתיבותי בין מים ושמים, בין קוץ ואבן מדרדרת על עברי פי פחת עד לאין מוצא, אלא לסבך או לבצה. אולם אל תטעי לחשוב כי אך נפתולים אמצא בדרכי. יש מקום אחד לפאת המים, מקום בו הירדן סובב בזוית חדה ושובר את זרימתו על אבני מפולת תוך רעש והמיה מתמדת. ושם, על חלוקי האבנים, טוב לשבת ולהקשיב, להקשיב לאוושת מפל המים, להקשיב להולך שקרב ורחק. יש ותקפני רצון עז לשמוע את קולך אף הוא נשבר אל אבני המפל. שלך ראובן". במכתב נוסף ששלח אליה כתב: "ערב אחד פקעה פתע יכולתי עבודתי כקפיץ שנמתח מכפי הראוי. ראשי כבד עלי ומדי החילי לקרוא נצנצו כל האותיות לנגד עיני כמחטים. בחילה אחזה בי. נכא רוח יצאתי לי בשעות הערב המוקדמות, ותרתי לראשונה את מעוז ושדותיה, בכדי לפרק את אבי גופי שבצקו מרוב ישיבה. טפסתי ועליתי למגדל המים, מעליו נגלו לעיני בריכות המים בינות לכרים הירוקים. הייתי מעודי חובב נלהב לספורט השחיה, ודוקא עכשיו, כאן על ראש המגדל, מעליו הבהיקו לעיני מישורי המים אפורים, מוצפים נגוהות, תקפני פתע, כאילו בתוקף משב הרוח, חשק בלא מצרים, להטיל עצמי שוב לזרועות תפנוקי השעשוע, האהובים עלי כל כך. אך הספקתי , ככלות הארוחה, למצוא מקום נאה לרחצה ולהטיל את עצמי לתוך המים, מיד חזרה אל גופי אותה תחושת חשק חיים נלהב, מגע הרוח והמים בעירום גופי, שב ועשאני במשך מחצית שעה לבחור משתולל השש לתחרות והמרהיב להפקיר את חייו בגלל איזו שובבות אוילית. אולי שלושים פעם קפצתי מקרש הקפיצה אל המים בכדי לתת פורקן לעודף מרצי. רוטט ומרעיד בכל שרירי חפשתי סביבי מבחן חדש לנסות בו את כוחי. והנה הגיע אלי קול חריקת קרש קפיצה הרעוע של מעוז, ובעמדי במים חשתי בזעזוע שחלף באויר מעצמת התנופה, ובאותו רגע ראיתי גוף נערה דק ונאה, כפוף מחמת עקומת קרש הקפיצה בחצי קשת, כשהוא טס וצולל במים. לרגע אחד נסערו המים והעלו קצף לבן, ומתוכו עלתה הנערה שנזדקפה מלוא קומתה גאה וצוחקת, קוראת להתחרות. היא חתרה במהירות לעבר החוף. יצר הספורט דרך את כל שרירי וזנקתי בעקבותיה בטמפו מהיר. ולמרות יתרון מצבה נתקרבתי לתחום מימיה עד טפח אחד, ובצחוק מנצח, חשתי במבט אשה, חמודה בערכך. הלא זה עתה זנחתי מחמת חולשתי עולם כה גדול ואת, את כה רחוקה מכדי שתוכלי לתמוך בי ולעודד אותי…" בכ"ו בתשרי תש"ח (10.10.1947) בשעת שמירה על בריכות הדגים בדגניה ב', נקלע למארב שהוצב על ידי ערבים נורה ונהרג במקום. הוא הובא למנוחות בבית קשת, בקבר הראשון של הקיבוץ. קיבוץ בית קשת הוציא חוברת זיכרון – "מול התבור" – בה כלולים פרקי חייו
