שני, נעמן (נמי)

נעמן (נמי), בן יהודית ויעקב, נולד ביום ז' באדר תשי"ג (22.2.1953) בתל-אביב. חברו מילדות, צביקה, סיפר כי נמי אהב תמיד לבנות וליצור, לגדל ולטפח. "תמיד עסקת ביצירה, בבנייה של 'פטנטים', בנסיונות ובתיקונים של מנגנונים. זכור לי איך התעסקת עם מנועים, בנית אוטו עם מנוע, רחפת או סירה… כל הדברים באו לך בקלות ובטבעיות. בצירוף הנפלא של כוח הרצון שלך, מסירותך ויכולת המחשבה שלך, הוצאת תמיד דברים מופלאים מתחת ידיך המוכשרות". נמי היה ממעיט בדיבור ובכתב ואת חיבוריו כתב כ"טלגרמות", בקיצור. לעומת זאת היה פעיל בחיי החברה בבית-הספר. תמיד היה נער בעל ערכים ואידיאלים ומוריו וחבריו הוקירוהו והעריכו אותו. בתקופת הלימודים היה פעיל בגדנ"ע, בעיקר בחוג לקליעה, וזכה במדליות בתחרויות. לאחר שסיים את לימודיו ונותר לו זמן עד לגיוסו החליט לרדת לסיני ולעבוד בבנית ביצורים בתעלה. נעמן גוייס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והתנדב לחטיבת "גולני". לאחר הטירונות, משנתגלו בו כשרונות הדרכה ומנהיגות, עבר קורס מ"כים וקורס קצינים והוצב כמפקד מחלקה בבסיס האימונים של החטיבה. איתן, אחד מחניכיו סיפר עליו: "אני הייתי אחד מחניכיו של נעמן. לגבינו הוא היה "המפקד". קראנו לו "המפקד" ופנינו אליו בתואר זה… הרגשנו כאילו המפקד הוא אבינו השני. משום מה הרגשנו תמיד חמימות וביטחון בקרבת נעמן. הוא התנהג אלינו כאילו היינו בניו, הוא דרש מאתנו לשפוך כל מה שבלב ולא לשמור טינה. הוא התנהג אלינו קודם כל כאדם ולאחר מכן כמפקד… הרגשנו שנעמן הוא קצין טיפוחנו. ידענו שהוא מעצב אותנו לחיילים ובאותה מידה, אנו אותו כמפקד". בראש חייליו נטל נמי חלק בפעילות מבצעית אף מעבר לגבולות הארץ והוענק לו "אות השירות המבצעי". בפרוץ מלחמת יום הכיפורים אורגן צוות לוחמים מבסיס האימונים החטיבתי ונעמן יצא בראשו אל הקרב נגד הסורים. נזכר איתן: "לא אשכח דבר אחד בכל חיי. ביום לפני מותו הלכו כל החניכים לישון באוהל, כשהלילה היה לילה קר מאוד. כדי שנעמן לא יישן בלילה בצריף חם ונעים, הסיר את הדרגות והלך לישון יחד עם כל החבר'ה, באותו אוהל קר ובאותן מיטות רעועות". מפקדיו, בתארם את לחימתו, אמרו: "נעמן נלחם יחד עם חבריו כפי שנלחם מי שיודע למען מה הוא נלחם – באומץ ובגבורה, במסירות ובהקרבה". ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפל נעמן בקרב פנים אל פנים עם אנשי קומנדו סוריים, שהונחתו ממסוקים ליד מחנה נפח. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "בנכם מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. היה אהוב על חניכיו ואהוד על כל אנשי הסגל אתם לחם". דברים על דרך חייו ונפילתו כלולים בחוברת "פרחים עצובים", יד לבוגרי בית-הספר התיכון העירוני ד', שנפלו במערכות ישראל; כן מובאים דברים עליו ולזכרו בחוברת "לא המלים מדברות על המוות", שהוציא לאור גדוד "הבוקעים הראשון" לזכר נופליו.