בן איטה ושבח. נולד ביום ז' באדר א' תשמ"א (10.2.1981) במושב אלמגור המשקיף לכנרת. אח צעיר לגיא ומיה. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "דליות" שבמושב רמות וסיימם בבית-הספר התיכון "בית ירח" שבעמק הירדן במגמת פיזיקה. גיל היה ברוך כשרונות, חכם, ענו וצנוע, טוב לב ורגיש ובן מסור להוריו. גיל נרתם מגיל צעיר לעבודות החקלאות במשק המשפחתי באחריות ובחריצות. בשעות הפנאי אהב לקרוא ספרים, לעסוק במחשבים ולשחק כדורגל. במרס 2000 גויס גיל לצה"ל, לחיל-השריון. הוא התקדם במסלול הישיר לקצונה, וסיים אותו בתוך שנה ושבעה חודשים. בהיותו מ"מ צעיר שירת בעזה ועל כך קיבל תעודת הצטיינות ממפקד חטיבה 7. עוד בהיותו בשירות סדיר מונה גיל לתפקיד סמ"פ. ביום כ"ו בניסן תשס"ג (28.4.2003), כחודש לאחר כניסתו לשירות קבע, נפל גיל בתאונת- אימונים ברמת הגולן. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. גיל נטמן בחלקה הצבאית בבית- העלמין שבקיבוץ עין גב. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. דברים שכתב וקרא שבח, אביו של גיל, בתום ה'שבעה': "מכתב פרידה ואולי אף שיר הלל/ אם רק תסכים מתוק שלי עלי קצת להקל/ הייתי כותב מדי שנה לך בחרוזים/ ועכשיו מתוק שלי נטרפו כל המלים./ רק שורה אחת קטנה וזאת ממש בינתיים/ אך אל דאגה מתוק שלי איני מרים ידיים./ ובינתיים ילדי אקריא לך רק זאת/ אני חייב זאת לעצמי, אני חייב לזעוק/ בור של עצב, של אובדן/ ואתה לא לידי, אתה לא כאן./ היית כה מוכשר ילדי, אנציקלופדיה של ממש/ אך בעיקר רגיש, אוהב עם לב ענק שחש./ ראשי עכשיו שמוט קמעה, האף כה מטפטף/ אך אל תדאג מתוק שלי אקום ואזדקף/ כי זאת אני חייב לך, היית כה גאה/ היית פרח כה אציל, רגיש, מבריק, יפה./ היית רגיש ומיוחד זאת לא אוכל לשכוח/ הפיוז אף פעם לא נשרף בין בטנך למוח./ הייה שלום מתוק שלי וטוס שם במרומים/ חבר הרבה אמרות כנף לך, לאחרים./ היית בעיני הישראלי היפה/ היית אדם יהודי גאה/ מוכשר מאין כמוהו/ ובעל לב רחב וגדול./ יהי זכרך ברוך." כותב חברו, אורן, בעלון מושב אלמגור במלאות שנה לנפילת גיל: "אני לא מתבייש לכתוב שאני כל כך מתגעגע אליך ושכולם יקראו. כי אתה יודע, הגדולים לא מתביישים בגעגועים ובבכי. רציתי להגיד לך שעברה עלי השנה הכי קשה בחיים שלי. ולאחר שנגמרו המים במפל העיניים, הופיע לו צחקוק קטן עקב זיכרון של משהו מצחיק שעברנו יחד, כמו למשל לקפוץ על שקיות של חרדל ולבסוף לגלות שהחרדל הזה מקשט המכנסיים מאחור. או כמו למשל זיכרון של היום ששתלנו את הקקטוס אצלי בגינה, ואתה לא הפסקת להתגלגל מצחוק על איך שהוא דוקר אותי. ציפיתי לחיוך החצוי שלך, אתה יודע, איך שהיית מרים חצי פה ומגחך לך. ודרך אגב אני לא יודע אם שמת לב, אבל הקקטוס הזה מונח לידך. ולסיום רציתי להגיד לך שהצלחת ללמד אותי בגדול מה זה להתגעגע. אני מתגעגע אליך ואני אף פעם לא אפסיק להתגעגע אליך, חבר יקר שלי." כותבת אביגיל: "כבר כמעט שנה, מהיום הנורא ההוא, ערב יום השואה/ כבר כמעט שנה, שיום-יום, אנחנו חושבים עליך, עשרות פעמים ביום, וליבנו מלא עצב, ועינינו דומעות./ כבר כמעט שנה, שבכל טנק שעובר, אנו רואים אותך/ כבר כמעט שנה, שכל בסיס צבאי, זה בעצם אתה, וישר דמותך צפה לנגד עינינו/ כבר כמעט שנה, שהכל, הוא כבר לא כמו שהיה.// מעטים יודעים מי באמת היית גיל, העיניים הכחולות הגדולות, החיוך בזווית הפה, החתול בזרועותיך, האמירות הקצרות, והתשובות השנונות, הספוגות חוכמת בוגרים. דאגת להצניע כדרכך את הרגישות הגבוהה שלך, את האנושיות, את העזרה, התמיכה, ההבנה ואת היופי הפנימי. כנראה שאלה נראו לך דברים מובנים מאליהם, ולא טרחת לדבר עליהם, לפרסם אותם. את הציונים הגבוהים, את ציון הפסיכומטרי הגבוה שהשגת. את תעודת ההצטיינות המרשימה שקיבלת מהחטיבה. את הלילות שבילית עם החיילים בתיקון ובעבודה על הטנקים וכלים אחרים, כשבעצם זה לא היה מתפקידך. את המסירות הרבה שהיתה לך כלפי החיילים, את הדאגה הרבה שרחשת להם. את היחס והכבוד שהיה לך כלפי משפחתך. ועוד הרבה דברים שאנו אפילו לא יודעים, ומדי פעם מתגלים. אם אתה יושב וצופה בנו מלמעלה, אני בטוחה שהיית מאוד גאה במשפחה הנהדרת שלך, שכל כך מלוכדת, עוזרת, מרגישה אחד את השני, נותנת מרווח מחייה בדיוק במינונים הנכונים ותומכת לאורך כל הדרך, אחד בשני, וכולם ביחד כמשפחה. כבר כמעט שנה, ועדיין יש את התחושה, שאולי, כל זה בכלל לא קרה."
