שניר, זיו

זיו, בן אופירה ואברהם, נולד ביום כ"ו באדר א' תשי"ד (1.3.1954) בחמדיה. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-החינוך המשותף האזורי בנוה איתן. זיו היה תלמיד טוב ושקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו. מורתו סיפרה עליו, שהייתה לו "נפש עירנית, נלהבת, קולטת ורגישה. בור סוד שאינו מאבד טיפה. היה לו כישרון הבעה בעל-פה. הוא שפע ידע והיה בעל אינטליגנציה רחבה והבנה עמוקה. אך מעל לכל היה לו חוש ביקורת מפותח". זיו נמנה עם חברי חטיבת בני הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים, היה פעיל בקרב חברת הילדים, ארגן מסיבות ואירועים, חיבר פיליטונים ומערכונים והיה עורך עלון בית-הספר. הוא הרבה לקרוא, אהב לצייר והאזין למוסיקה. אף שלמד במגמה ההומנית, נמשך לבו למקצועות הטכניים והוא אהב לפרק ולהתקין מכשירי חשמל למיניהם. הוא היה חובב טבע חובב טיולים מושבע. פיעם בו רצון עז להרחיב אופקיו, לדעת הרבה בנושאים שונים, והוא הרבה להתווכח, לשאול, לחקור ולהתעמק ברעיונות חדשים, אך עקשן היה ולא מתפשר לגבי דעות שנחשבו צודקות בעיניו. הוא היה חבר טוב וקנאי לידידיו. רעיו אהבוהו על חוש ההומור הדק שניחן בו ועל מעשי הקונדס המשעשעים שלו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ואהב מאוד את בני משפחתו. זיו גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והתנדב לשרת בחיל האוויר. בבחינות במקצועות התיאורטיים בקורס הטיס עמד בהצלחה, אך נכשל בבחינות המעשיות. לאחר שעזב את הקורס התנדב לשרת בחיל השריון. הוא השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" ובקורס למפקדי טנקים, ובשניהם היה חניך מצטיין. אחרי-כן החל להשתלם בקורס קצינים, אך בטרם נסתיים זה, פרצה המלחמה וכל חניכי הקורס נשלחו לחזית. מפקדו אמר עליו, שהיה "חייל אחראי ומסור לתפקידו, ומילא אותו בדבקות מרובה ובאומץ לב". על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". במלחמת יום הכיפורים השתתף זיו בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בסיני. בתשעת ימי המלחמה הראשונים לחם במוצבים "מיסורי", "טלוויזיה", "מכשיר" ו"חמדיה". חבריו לטנק אמרו עליו שהיה מט"ק מעולה וסיפרו, שבזכותו נשארו הם בחיים. ביחוד ציינו כי במשך כל זמן הקרבות שמר על מוראל גבוה. אחד מחבריו אף אמר בשעת קרב: "עם זיו אני מוכן להמשיך עד סוף המלחמה". יחידתו נמנתה עם הכוח שהוטל עליו לפרוץ אל מעבר לתעלה, בין שתי הארמיות, ולהכין דרך לכוח הצולח. במהלך הקרב פגע פגז בחלקו האחורי של הטנק שלו. זיו, שעמד חשוף בצריח, נפצע קשה ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחמדיה. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "זיו שימש כטען בטנק מפקד המחלקה והיה איש צוות מעולה. במהלך הקרבות שימש זיו כמפקד והשרה על אנשיו ביטחון ביכולתם". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה כלולים דברי חברים ודברי מפקדים על דמותו, זיכרונות, מכתבים ותצלומים.