שניצר, יצחק
יצחק, בנם של רוזה ופייבל, נולד ביום ב' באלול תרפ"ו (12.8.1926) בפולין, בעיר קרקוב. גדל והתחנך בעיר הולדתו. קרקוב, השלישית בגודלה בערי פולין, היוותה מרכז רוחני ותרבותי יהודי מן החשובים באירופה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-60,000 יהודים. עם פלישת הגרמנים לפולין והתקרבותם לקרקוב נמלטו יהודים רבים למזרח. העיר נכבשה ב-6 בספטמבר 1939 ומיד החל גל רדיפות יהודים, רכושם נגזל, בתי כנסת הועלו באש וזכויותיהם הבסיסיות ניטלו מהם. קרקוב הוכרזה כבירת הגנרלגוברנמן (הממשל הגרמני). במאי 1940 החל גירוש יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים. בתחילת מרס 1941 הוקם בעיר גטו בו רוכזו כ-18,000 יהודים. רבים מהם אולצו לעבוד במפעלים שהקימו הגרמנים. ביוני 1942 החלו השילוחים למחנות ההשמדה. אלפים מבין יהודי הגטו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. רבים אחרים נורו ברחובות במהלך הגירוש. לקראת חיסולו, במרס 1943, חולק הגטו לשני חלקים: הכשירים לעבודה הועברו למחנה פלשוב, והבלתי כשירים נורו למוות ברחובות העיר. אחרוני תושביו של גטו קרקוב נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו בתאי הגזים. אין פרטים על קורות יצחק ומשפחתו בשואה, אך ידוע כי מלבדו כולם נספו. זמן קצר אחרי תום המלחמה הגיע יצחק לאיטליה, וב-19 ביוני 1946 עלה בנמל סוונה על אוניית המעפילים "יאשיהו ווג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. הבריטים איתרו את הספינה בלב ים, הצמידו אליה משחתת והנחיתו על סיפונה חיילים. המעפילים הניפו כרזה באנגלית בה נכתב: "שרדנו את היטלר, המוות לא זר לנו. דבר לא ירחיקנו ממולדת היהודים. דמכם בראשכם באם תעזו לירות באוניה בלתי חמושה זו". הבריטים אמנם לא ירו, אך ליוו את הספינה עד הגיעה לנמל חיפה, שמונה ימים לאחר צאתה לדרך. בחיפה הורדו ממנה המעפילים והובלו למחנה המעצר בעתלית. יצחק וחבריו מ"השומר הצעיר" שוחררו ממחנה עתלית לאחר שבועיים. הם חברו לגרעין על שם טוסיה אלטמן – גרעין שהתיישב זמנית בקיבוץ עין המפרץ. עם פרוץ מלחמת העצמאות, לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, נשלח הגרעין כתגבורת לקיבוץ דן בגליל העליון המזרחי. קיבוץ דן, מיישובי "חומה ומגדל" בצפון עמק החולה, שכן על אחת הדרכים הקדומות שחיברו בין סוריה לארץ ישראל. מיקומו האסטרטגי הפך אותו ליישוב משלט במלחמת העצמאות (ואף שנים אחר כך). מראשית המלחמה היו חבריו הבוגרים מגויסים לארגון ה"הגנה", ולאחר מכן להגנה המרחבית של צה"ל. עם חבריו השתתף יצחק באימונים הצבאיים ובמהרה נשא אף הוא בעול הביטחון. הוא מילא באחריות את חובותיו בעבודה ובשמירה, ללא לאות ומתוך הזדהות. ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948) בשעות הבוקר החלה התקפה כבדה על קיבוץ דן מכיוון תל אל-קאדי (כיום תל דן). הקיבוץ לא היה מבוצר וחסרו בו תעלות קשר. יצחק מיהר לעמדת ההגנה שלו כשהוא חשוף לאויב, ונפגע אנושות מצרור יריות. חבריו נשאוהו אל נקודת העזרה הראשונה, אולם הוא נפטר מאיבוד דם. בן עשרים ושתיים בנפלו. יצחק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין של קיבוץ דן. היה הקורבן הראשון של הקיבוץ במלחמת העצמאות. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
