שניידר, עודד

בן שמחה ואלישבע. נולד ביום א' בטבת תרפ"ח (25.12.1927) בפתח-תקוה. למד בגמנסיה על-שם אחד-העם שבמושבה ולאחר-מכן בבית-הספר "שבח" שבתל-אביב. בגיל צעיר הצטרף לשורות ה"הגנה" בתפקיד של מקשר. השתתף במלחמת-הקוממיות וגילה אומץ-רוח ומסירות ללא גבול. כתום המלחמה הועידוהו מפקדיו לתפקיד רב-חשיבות: הדרכת-נוער לקראת המשימה של שמירה על בטחון-הארץ ותושביה. בדרך זו נעשה לאחד מבוני הגדנ"ע בארץ. פשוט היה במעשיו ובהליכותיו ונהג באבהות לגבי מאות בני-הנוער שהיו בהדרכתו ובפיקודו. חטיבת גדנ"ע-אונו אורגנה על-ידיו וכמפקדה טיפח אותה וטיפל בה בהקדישו לה את כל זמנו ומחשבתו. עשה גדולות ופעל רבות במיזוג בני העליה החדשה ממערב וממזרח אך במיוחד עמל והשקיע מכוחות-נפשו בבני עדות-המזרח – רובם מן המעברות, הפרברים ומחנות-העולים, שלמדו מפיו את המלים הראשונות בשפה העברית, את השיר העברי הראשון, את ידיעותיהם היסודיות בתולדות הארץ, והוא שסייע להם להכות שרשים במולדת. רבים היו הקורסים שעמד בראשם ותמיד הישרה עליהם מרוחו – רוח של ערנות ועבודה. במפעל זה של הכשרת מפקדים צעירים לצה"ל ראה את משימותיו העיקריות. לאחרונה שימש כמפקד קורס מ"כ. הגיע לדרגת רב-סרן בשירותו. ביום י"ג באב תשי"ב (4.8.1952) נפל במילוי תפקידו – והוא אז מפקדם של בוגרי קורס מ"כ. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-הקברות בפתח-תקוה. הניח אשה וילד. ב"שלושים" לנפלו נקרא שמו על מחנה צבאי (גדנ"ע) – אות לרחשי-לבם של מפקדיו וחניכיו. מלבד "מחנה עודד" זה, נטעה עיריית לוד את "חורשת עודד" לזכר מפקדה הראשון של חטיבת גדנ"ע-אונו