שניאור, צבי

צבי, בן דבורה וביז'ו, נולד ביום י"ט בשבט תש"ג (25.1.1943) בפרדס-חנה. למד בבית-הספר היסודי ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה. צבי, שנקרא בפי הכל צביקה, היה צעיר עליז, אוהב חיים ואוהב חברה. הייתה טבועה בו שמחת חיים והוא השרה סביבו אווירה של חברות וטוב-לב. בזכות תכונותיו התחבב על תושבי המושבה פרדס-חנה, על חבריו ללימודים ועל ידידיו בתנועת הנוער. היה אוהב אדם, ידיד נאמן ורע של אמת, שהיה מוכן לבוא לעזרת כל דורש ונכון להקדיש מזמנו ומרכושו למען חבר נזקק. צבי גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1961 ויחד עם חבריו לתנועת הנוער הצטרף לשורות הנח"ל. לאחר הטירונות סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות ואחרי כן השתלם בקורס למש"קי חרמש. בסוף יולי 1963 שוחרר צבי מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הרגלים המשוריין. ביחידה זו היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ועמה לחם בקרבות מלחמת ששת הימים. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר למד בבית-הספר להנדסאים שליד הטכניון בחיפה. בתקופת לימודיו נשא לאישה את חברתו עדנה, שהכירה כשהיה חייל בשירות סדיר. לאחר שסיים את לימודיו שב לפרדס-חנה, המושבה בה גדל וחונך. הוא ורעייתו החלו לבנות את ביתם בשכונת רסקו, שם נולדו ילדיהם ארז ושרון. צביקה עבד תקופה קצרה ב"מפעלי נייר חדרה" ואחרי-כן עבד בחברה לעבודות עפר של האחים רויכמן. הוא מצא את מקומו כחבר בקואופרטיב לעבודות עפר וסלילת כבישים "תנופה" שם התגלה כעובד מסור וחרוץ, שהיה מוכן להתמודד עם כל אתגר ולהתייצב מול כל הקשיים. לרוב יצא מן ההתמודדות כמנצח, לאחר שהבעיות כולן באו על פתרונן. הוא היה בעל כושר אלתור והצטיין בבקיאות רבה בכל תחומי העבודה וביכולת נדירה למצוא את התשובה הנכונה בכל מצב. בזכות אהבת-האדם שלו וטוב לבו נעשה בר-סמכא במערכת יחסי-האנוש שבין העובדים. הוא היה איש הפשרות, שהצליח לפתור בעיות בתחום יחסי העבודה. לאחר שלוש שנות עבודה נבחר כחבר בהנהלת הקואופרטיב. חבריו הכירו בכישוריו וביכולתו וידעו כי יבוא יום שינהל את החברה וינהיגה. השעות היפות בחייו היו השעות שלאחר יום העבודה הארוך, שעות שבילה במחיצת בני משפחתו והקדישן לטיפול בילדיו. בבית שרתה אווירה נעימה ועליזה והוא מלא מצהלות הילדים, שהוריהם היו שותפים למעשי המשובה שלהם. הוא ורעייתו החלו להרחיב את ביתם ולשפצו. כאשר גויס ביום הכיפורים תשל"ד, השאיר אחריו שלד של בניין, שבתכנונו השקיע מאמץ מחשבתי ובבנייתו השקיע את כל מרצו ואונו. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (14.10.1973) נפצע צביקה פצעים אנושים בהפגזת האויב על כוחותינו באזור כפר-נסג'. הוא פונה לבית-החולים "רמב"ם" בחיפה, שם נאבק על חייו במשך שבעה ימים. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפרדס-חנה. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "צבי ז"ל שירת ביחידה של חיל השריון ושימש דוגמא ומופת לחבריו ולפקודיו. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות". חבריו ללימודים בבית-הספר בפרדס-חנה הוציאו לאור חוברת ובה דברים על דמותו.