שניאור (סניור), שרית

בתם הבכורה של זהבה ושמעון. נולדה ביום י' בתמוז תשמ"ד (10.7.1984) ברמלה. אחות לחן, יובל ותאיר. בשנות חייה הראשונות גרה משפחתה ברמלה, שם למדה בבית הספר היסודי "העצמאות", מכיתה א' עד ד'. בזכות ליבה הרחב ונכונותה לעזור לשונים ולחלשים בחברה הושיבו כבר בכיתה א' ליד תלמידה אתיופית על מנת שתסייע לה ותמשוך אותה למעלה. בתיכון היא הייתה היחידה שקיבלה במאור פנים נער דתי שהגיע ללמוד עימם. הדבר נודע להוריה רק אחרי שנפלה. בהיותה בת תשע וחצי עברה המשפחה לשוהם ושרית המשיכה את לימודיה במשך שנתיים בבית הספר היסודי "אבן חן" בשוהם ואחר כך בחטיבת הביניים האזורית "נחשון". היא סיימה את תיכון "שוהם" (מחזור ג') בהצטיינות. שרית, תלמידה שקדנית ומוכשרת, שילבה לימודי ביולוגיה עם מדעי החברה. היא חלמה ללמוד רפואה לאחר שירותה הצבאי. חיה לב, מורתה לביולוגיה, סיפרה: "הכרתי תלמידה חרוצה וחכמה. לימודי הביולוגיה אצלך, כך התרשמתי, נבעו מאהבה פנימית עמוקה שהייתה משולבת בהבנה וכישרון פנימי וטבעי. אהבתי כשהשתתפת בשיעורים, השאלות היו תמיד כל כך מעמיקות. תפסת כל כך מהר נושאים מורכבים ומסובכים". גם מירי, מורתה להיסטוריה, סיפרה על התרשמותה: "מבטך הנוגה, החיוך הצנוע, הדיבור השקט. נגעת לליבי בצניעותך, ברצונך לדבר, לשתף, היית לי תלמידה שונה, לא אחת מִני רבים, אלא משהו מיוחד. ישבנו שעות רבות ושוחחנו על תחושותייך, דעותייך, רצונותייך ותמיד תמיד כל מה שהבעת היה תוך כדי התחשבות בזולת, אם זה משפחה או חברותייך שהיו תמיד לצידך עם כל התלבטויות גיל הנעורים… לא ניפגש יותר וזה קשה מנשוא כי תמיד אמרתי לך שאת תהיי אישה מיוחדת, מצליחה ותורמת לחברה והאמנתי בזה". חדרהּ היה מסודר ומאורגן כמוה. שרית שאפה למצוינות בכל אשר עסקה. היא הייתה פרפקציוניסטית, ציון 90 במבחן לא נחשב למספק בעבורה. כנערה הרבתה לעסוק בספורט. כיוון שהייתה בעלת משמעת עצמית גבוהה ניהלה אורח חיים ספורטיבי שכלל הקפדה על תזונה נכונה, אימונים ושמירה על כושר. שרית הצטיינה בשיעורי הספורט בבית הספר ונטלה חלק בנבחרות האתלטיקה הקלה והקט-רגל בנות. היא השתתפה בתחרויות ארציות ובמסגרת הקבוצתית זכתה בפרס הצטיינות. מבין ענפי הספורט השונים אהבה במיוחד אתלטיקה קלה – ריצה למרחקים קצרים והליכה (ג'וגינג). שרית הצנועה והחרוצה הסבה גאווה רבה להוריה בהצטיינותה, בהישגיה בלימודים, בתרומתה לקהילה ובספורט. בבית הספר ולאורך השנים התנדבה שרית ותמיד חיפשה היכן ניתן לעזור ולתרום. במסגרת מחויבות אישית פעלה בגני ילדים. הייתה בה יכולת נתינה גדולה ואהבה מיוחדת לילדים ולבעלי חיים. היא אספה חתולי רחוב וטיפלה בהם, ואימצה בעלי חיים שונים. חוש הצדק שלה היה מפותח מאוד, היא הייתה רגישה לעוולות ונלחמה למען הגינות, שוויוניות וחברות. היא עצמה הייתה ישרה כסרגל. שרית האהובה על הכול זכורה בחיוכה הרחב שהיה נסוך על פניה דרך קבע, בחוש ההומור שלה ובצחוקה המתגלגל. נעימת הליכות הייתה, ביישנית וצנועה ביותר אך נחושה. חברותיה כינו אותה "סניור" או "סניוריטה" וביתה תמיד המה חברות וחברים. את החבורה הצחקנית שלה עם גיתית, שני, רחלי כינו "הקונגרס"; איתן העדיפה בילויים שקטים בבית קפה או על שפת הים לאור זריחה או שקיעה, אהבה טבע וטיולים. בכיתה י"א יצאה שרית למשלחת נוער לפולין, מסע שהשפיע על זהותה היהודית והישראלית. עצם החזקת הדגל בטקס עוררה אצלה תחושה של עוצמה וגאווה והיא החזיקה אותו בהתרסה. שרית כתבה יומן אישי והייתה בעלת יכולת ביטוי מיוחדת. בילדותה ציירה בכישרון רב וניגנה באורגנית. בשעות הפנאי השתתפה בפעילויות תנועת "הצופים" כחניכה ולאחר מכן כמדריכה בשוהם. חבריה לכיתה קראו לה "המפקדת" ומוריה צפו ששירותה הצבאי יהיה משמעותי וכי תשובץ בתפקיד מוביל ומאתגר. שרית היתה פתוחה עם הוריה ושיתפה אותם בתחושותיה גם בהיותה בגיל ההתבגרות , היא נהגה כלפיהם ביחס של כבוד. שרית הקפידה לשמור על קשר קבוע וחם עם הסבים והסבתות. עם סבתא שרה אם אימה היתה לה מערכת יחסים מיוחדת ומופלאה, גם בעת שירותה הצבאי בעת חופשותיה הקצרות גם אז מצאה זמן להפגש, לשוחח ולשתף. שרית כבת בכורה תמיד הציעה את עזרתה בטיפול באחיותיה הצעירות. אחותה חן אמרה לה ועליה: "… תמיד היית עבורי מודל חיקוי למופת. את הגיבורה שלי, אחותי היקרה. אני גאה שזכיתי לאחות כמוך. השארת בי כל כך הרבה להעביר הלאה מדרכך, את האהבה והחום האימהי שכל כך מאפיינים אותך…" בשבת בבוקר הייתה שרית יושבת עם משפחתה מול מסך הטלוויזיה, הם היו צופים בפרקים של הסדרה "חברים" וצחוקה הרם היה מעיר לפעמים את אחותה הצעירה. כיוון שאהבה כל כך בעלי חיים קיבלה מהוריה ליום הולדתה השמונה-עשרה, בתום לימודיה בתיכון, כלבה קטנה. שרית נקשרה אליה והתמסרה לה. כאשר חזרה הביתה דאגה לכלבה מוקה לפני שקידמה בשלום את בני המשפחה, וגם כשהתקשרה מהבסיס, שאלה לפני הכול אם מוציאים את מוקה לטייל ודואגים לה. כשהייתה שרית בכיתה י"ב היא הציבה לעצמה מטרה: לשרת שירות משמעותי, ערכי, תורם ומאתגר בצה"ל. על כן ניגשה למיונים לתפקיד לוחמת בחיל הים ואף הוצע לה תפקיד הדרכה. במקביל התכוננה לשירות הצבאי באימוני כושר קרבי. שרית התגייסה לצה"ל ב-26 בינואר 2003 ושובצה בקורס תצפיתניות במודיעין שדה. בקורס היא פרחה, בגרה והתחזקה, וזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחייה. בגאווה הייתה מגיעה הביתה עם רובה האם-16 על כתפה. בטקס הסיום של הקורס שמעו הוריה על כך שהיא רוצה לשרת בעזה. "ביקשתי ממנה שתוותר, שתשרת בגיזרה הצפונית …" סיפר אביה שמעון. בתום הקורס הוצבה שרית על פי בקשתה בגזרת עזה, במוצב נחל עוז. שרית חשה שהיא תורמת, כהרגלה, והייתה מרוצה. להסמכה בעמדת התצפית התייחסה כהרגלה כאל מבצע וסיימה אותו מהר מאוד, בזכות כושר תפיסה גבוה. חברותיה ומפקדיה מספרים על הדרך הייחודית שבה למדה את תפקידה, כשהיא יוזמת סיורים להכרת הגזרה. חברתה נעמה סיפרה כיצד כשהגיעה לנחל עוז, הייתה שרית הראשונה שקיבלה אותה בחיוך ועודדה אותה: "הכנסת אותי לעניינים די מהר. השיחות האמיתיות איתך, לקבל ממך את החיבה – זה עזר וחיזק אותי מאוד. ה'רעל' שבך, הרצון לתת ולתרום כמה שרק אפשר… היכולת האינסופית שבך להישאר ולא להישבר לרגע ולדעת שהנוכחות שלך רק מחזקת ותומכת. שרית, בלילות ללא שינה וברגעים קשים נשארת והמשכת לעשות את תפקידך על הצד הטוב ביותר…" בספטמבר 2003 נבחרה שרית על ידי מפקדיה, בזכות מקצועיותה, לפקד על עמדת התצפית ביישוב נצרים. במסגרת תפקידה הייתה אחראית על תפקודן של חברותיה בעמדה, ועל ביטחונם של אזרחים, חיילים ומפקדים רבים בגזרה. כשאישרו לה נשק מקוצר הייתה נלהבת וגאה כלוחמת אמיתית. המיומנות המקצועית שלה וגישתה האנושית לסובבים אותה בלטו, כאשר לכל פקודה או הנחיה הוסיפה משהו אישי – ציור של סמיילי, לב, או פינוקים קטנים. היא הכירה בחשיבות התפקיד ודאגה ללוחמים שיצאו למארבים. חבר מגדוד "שמשון" סיפר כי תמיד כששבו מפעילות המתינו להם מִשָׂרית צ'ופרים בחדר עם ברכות לשובם בשלום. אביה חשש מהנסיעה לבסיס: "היה לנו הסכם עם שרית שכל פעם שהגיעה לנצרים, היא מרימה טלפון להודיע שהגיעה. זו גזרה מלאת פעילות, ואתה כל הזמן דואג. שרית האמינה שצריך להיות שם. היא אהבה את האנשים ואת היישוב… הייתה מספרת שיש שם אנשים מדהימים, שהזמינו אותם לארוחות שישי, כיבסו את בגדיהם, נהגו להביא עוגות ושתייה חמה, וחשו מחויבות כלפי החיילים והחיילות". במכתב תנחומים כתב הרמטכ"ל משה יעלון למשפחה: "שרית שירתה כתצפיתנית בגדוד מודיעין שדה בפיקוד דרום. מפקדיה של שרית מספרים כי הייתה מפקדת אחראית ומסורה עד אין קץ לחיילותיה ואף היוותה דוגמה אישית. שרית לקחה חלק פעיל בלחימה בגזרה והתאפיינה ביצר סקרנות עז וברצון לדעת וללמוד, כדי להגיע לשלמות. המקצועיות בה מילאה שרית את תפקידיה תהיה חקוקה בליבם של מפקדי היחידה וחייליה לעד". מתת, חברתה לשירות בנצרים, התלבטה אם לצאת לקורס קצינים: "… לילה אחד הלכנו לישון שרית ואני ביחד (זה הסתדר מבחינת המשמרות) וככה, ראש ליד ראש דיברנו. שרית פשוט לא הפסיקה לומר לי כמה חשוב לצאת לקורס, כולה מלאת אידיאלים ורצון לתת. והיא סיכמה את דבריה בכך שהלוואי שאני (מתת) הייתי הקצינה שלה. כשאמרה את הדברים האלה החלטתי שאני יוצאת". ביומנה כתבה שרית ב-5.10.2003: "אני בנצרים כמעט חודשיים וחצי ובעזרת השם אני אהיה מפקדת עמדה במקום מתת, שככל הנראה יוצאת לקורס קצינים. כן, אני חוששת מעט, התפקיד הזה מלא אחריות. כן, צריך לדעת לעמוד על שלך מול קצינים וחברות בעמדה, לדעת שצריך להישאר במערכת יחסים טובה עם כולם, לעזור ולתמוך ולהשאיר רמה גבוהה בעמדה…." שרית ידעה לסמן מטרה ולהמשיך הלאה. אביה שמעון סיפר: "שרית הייתה ילדה מחושבת עם תוכניות מדויקות. נאמר לה שכדי להגיע לקורס קצינות עליה לתפקד כמפקדת עמדה, ולכן עברה לנצרים. תוכניתה ושאיפתה היו קצונה והדרכת חיילות. שרית אהבה את התפקיד והשקיעה בו המון. בנוסף לפן המקצועי היא הייתה אחראית על פיתוח הווי שלא היה שם לפני שהגיעה למקום…" אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, סיפר להורים כי פגש את שרית פעמיים. בפעם הראשונה, במהלך ביקור בעמדה, היא ניהלה עמו שיחה בעוד היא ממשיכה לעקוב אחר המסכים שלפניה, כיאה לתצפיתנית בתפקיד. בפעם השנייה, בישיבת הערכת מצב בהשתתפות מפקדים מרמת מפקד הפלוגה עד אלוף, נתנה שרית סקירה על המצב ועל מה שנדרש לדעתה בכדי לבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר. האלוף הראל ציין ששרית הותירה רושם מצוין. ביום שישי ה-24.10.2003 בשעה 04.00 לפנות בוקר חדר מחבל לבסיס בנצרים בחסות הערפל והחשכה, ופתח באש לעבר מגורי החיילות והשליך רימונים. שרית, שהיתה כוננת באותה עת, עלתה לחדרה דקות ספורות קודם לכן, יצאה לשמע קולות הירי ונהרגה מירי המחבל. כוח מגדוד "שמשון" ביצע מרדף אחרי המחבל והרגו כמאתיים מטר מהבסיס. שרית שניאור נפלה במהלך פעילות מבצעית בנצרים, ביום כ"ח בתשרי תשס"ד (24.10.2003), בת תשע-עשרה ושלושה חודשים הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי ברמלה. הותירה אחריה הורים ושתי אחיות. הועלתה לדרגת סמל לאחר מותה. אחותה תאיר נולדה כשנתיים לאחר מותה. בפיגוע נהרגו גם סמל-ראשון אלון אברהמי וסמלת עדי אוסמן, ונפצעו חיילת וחייל. אימה ספדה לבתה הבכורה וסיפרה: "היית מתקשרת הביתה פעמיים ביום בסוף המשמרת לשאול על כולם. לא קיטרת, לא השמעת תלונה… בשיחת הטלפון האחרונה שלנו… קבענו לדבר בערב שוב. את התקשרת, דייקנית כשעון… באותו ערב השלמת סבב שיחות טלפוניות כמעט עם כולם. שרית, כל מה שעשית בחייך היה מושלם ומתוכנן. שאפת למצוינות ולא רק בלימודים. השקעת מעצמך רבות בחברויות, בקשר עם אנשים, עם משפחתך… בשוהם רבים מכירים את הנערה הספורטאית והתלמידה המצטיינת, המדריכה בקייטנה… שילדים נקשרים אליה מיד. בגן הילדים של יובלי אחותך הכירו אותך ההורים, שהרי זו שרית שהשקיעה וטיפחה את יובל. את זו שאמרת לי: 'אימא, צריך להשקיע ביובל'… שרית, בתי היקרה, אני מודה לך על תשע-עשרה השנים שהייתה לי הזכות לגדל אותך ולהתברך בך. העשרת את עולמי, חיי בלעדייך יהיו חסרים…." סגן-אלוף עמיחי מפקד הגדוד, הספידהּ: "נקלטת בגדוד יחד עם כל פלוגת התצפיות רק לפני חודש וחצי, אולם בפרק זמן קצר זה כבר הספקתי לשמוע שבחים עלייך – על המקצועיות והביטחון שבהם ניהלת את הצוות. רק לפני מספר ימים סקרת בפני מפקדים בכירים את פעילותך ועשית זאת בצורה מעולה. אנחנו בגדוד ידענו כי עשית זאת בדיוק כמו שעשית כל דבר… הקרבת את חייך למה שנתפס אצל רבים כל כך כסיסמה בלבד: 'ביטחון מדינת ישראל'… אני מבטיח כי נפעל על פי העקרונות והערכים בהן דגלה, ומורשתה תהווה נר לרגלינו". משפחתה של שרית וחבריה יזמו פעולות הנצחה שונות. בשוהם הוקמה אנדרטה לזכר שרית. קבוצת הכדורסל לבנות נקראת "אליצור שרית שוהם". ספר תורה לזכרה של שרית הוכנס לבית כנסת "אהבת ישראל" בשוהם על ידי סבתא שרה וסבא דוד. הוריה תרמו את ההיכל לספרי התורה שדלתותיו עוצבו בצורת סנה בוער ומעליהן ויטראז' מעוצב כלהבות הסנה. במרכז הוויטראז' שילב האמן בזכוכית תפילה בכתב ידה של שרית מתוך יומנה האישי. החל משנת 2004, מדי שנה בחודש מרס, נערך מרוץ מסורתי על שמה. המרוץ שנקרא "השיבה הביתה" משחזר את הדרך של שרית מהנקודה הסמוכה ביותר למקום שירותה, ליד נחל עוז, עד שוהם. המרוץ נמשך כיומיים ומשתתפים בו בוגרי כיתה י"ב של בית הספר שבו למדה וחיילי גדוד מודיעין שדה "נשר" שבו שירתה. כביטוי לדמותה ולאישיותה של שרית עובר מסלול המרוץ באתרי זיכרון ומתקיימת בו פעילות של מורשת קרב. בתום המרוץ מעניקים הוריה של שרית מדליות ותעודות למשתתפים, ושלוש מלגות לתלמידים מצטיינים בתחומים ששרית אהבה: ביולוגיה, ספורט ומלגה אחת לתרומה מיוחדת לקהילה