שנור, מאיר

בנם-בכורם של נתן והינדה, מראשוני חברי כפר-עציון. נולד אור לראש חודש מרחשון תש"ה (16.10.1944) בכפר-עציון. הימים ימי אימים היו, ימי השואה באירופה, וההורים מפליטי-המלחמה חיפשו שם לבנם ובחרו במאיר, כי השם קיפל בראשי-תיבותיו את שמות הוריהם-הם שניספו בשואה. את שלוש שנות-חייו הראשונות עשה בכפר עציון; אך בבוא חורף שנת תש"ח, כאשר הוטל המצור על גוש עציון במלחמת-הקוממיות, הועבר ירושלימה עם שאר הילדים. אבל הגורל התאכזר לגוש עציון, ה"גוש" הוכרע ערב יום הכרזת המדינה ומגיני הכפר, רובם ככולם, נפלו בקרב. מאז עברו על מאיר נדודים רבים שהשאירו את רישומם על התפתחותו. נטייתו לעמל-כפיים ולמכונאות בלטה במאיר עוד בילדותו ובסיימו את לימודיו בבית- ספר יסודי בחיפה המשיך ללמוד ב"ישיבה" מקצועית-תיכונית בכפר סיטרין על-יד עתלית. באותה תקופה התבלט בו כושר המנהיגות והצטיינותו במקצועות הטכניים, אף-על-פי שהיה בו היצר לעשות מעשי- קונדס ותעלולים אשר חיבבוהו על חבריו – וגם מוריו ומחנכיו העריכוהו על פיקחותו וכנותו. הוא היה שקט מטבעו ואהב את עבודת- הכפיים בכל לבו ונפשו. את לימודיו סיים כבעל מקצוע מעולה במסגרות ובמכונאות-רכב ואחרי ביקורו בנגב הרחוק חזר מוקסם ומאוהב במרחבי-המדבר עד כדי כך שאמר בלבו לחזור למקום באחד הימים ולקבוע את ישיבתו שם למשך כל ימי-חייו. היה עורך טיולים רבים במרחבי-הארץ. חבר וידיד טוב היה, אהב את הזולת ובפשטות כנה פעל תמיד כחבר לעזרת רעהו. ביוני 1962 גויס לצה"ל ואנשי לשכת-הגיוס לא ידעו דבר על מחלת-הקצרת שלו, שבגללה פחד מאיר שלא יורשה לו לצנוח. מאיר הצטרף לנח"ל מוצנח, יחד עם כמה מחבריו מכפר-עציון, עבר את אימוני- הצניחה וקיבל את כנפי-הצנחן. בזמן שירותו הסדיר נמנה בין העולים הראשונים בהיאחזות במעלה-הגלבוע. תקופה זו היה מזכיר תמיד כאחת היפות בשנות חייו הקצרים. במשך ששה שבועות עמד מאיר על משמרתו. הוא גמר את שירותו הסדיר ועם שחרורו מן הצבא התיישב בקבוצת בארות-יצחק, בה היה אחראי על משק-המכונות; הוא התחבב על הכל – ובייחוד על הילדים, אשר כלפיהם היתה לו "חולשה" מיוחדת. בעיני חבריו הרבים הוא זכור כבעל תושייה בלתי-רגילה בכל תפקיד צנוע, שתקן וחיוכו המגלה את טוב-לבו נסוך על פניו תמיד. כאמור, נמנה מאיר על בוני כפר-עציון והקשר ביניהם לא נפסק. במשך כל השנים בקייטנות המשותפות ובכינוסים חלם עמם יחד על שחרור הר-עציון וראה את עצמו כאחד מבוניו לעתיד. ואכן חלום זה נתגשם, הבנים קיימו את נדרם ושבו אך מאיר לא זכה לכך. עם פרוץ מלחמת ששת הימים היה בין אנשי-גדודו ובליל היום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), יצא מאיר להתקיף את בית-הספר לשוטרים בגבעת התחמושת בירושלים הבירה בקרב פנים אל פנים בתוך התעלות. ניתנה הפקודה להסתערות על הגבעה; הוא זינק החוצה ונפצע מצרור – ובשעה שהובילוהו לבית-החולים "הדסה" יצאה נשמתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. ב"שלושים" לנפלו של מאיר ושל חברו יצא "ידיעון", עלון של בארות-יצחק המוקדש לזכרם. "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הובאו דברים עליו. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור קרבו האחרון.