בן אסתר וזכריה. נולד ביום כ"ח בתמוז תש"ם (12.7.1980) בראשון לציון. אח לנועה-מירב, דפנה וסמדר. שמעון גדל בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון. את מסלול לימודיו החל בבית-הספר היסודי "איתמר בן אב"י" והמשיך לחטיבת-הביניים "אחרון הביל"ויים". כילד היה סקרן מאוד, שקט וביישן, ועם זאת – חברותי מאוד. הוא הרבה לקרוא ספרות בלשית ומדע בדיוני, אהב לצייר אך גם אהב לעסוק בפעילות ספורטיבית – בעיקר כדורגל. שעות רבות בילה במשחקי כדורגל וסנוקר עם חבריו מהשכונה ומבית-הספר, היה אוהד מושבע של קבוצת "בית"ר ירושלים" בכדורגל ולא החמיץ אף משחק. שמעון סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "עמית עמל" בראשון לציון במגמת אלקטרוניקה. בתום לימודיו התיכוניים רצה מאוד להתגייס ל"גולני", אך אביו, סגן-מפקד המכללה הטכנולוגית של חיל-החימוש, שיכנע אותו ללמוד שנתיים נוספות במכללה לתואר הנדסאי. שמעון נענה לאתגר והמשיך בלימודי עתודה כשוחר במכללה הטכנולוגית של חיל-החימוש בצריפין. הוא השקיע רבות בפרויקט הסיום – מערכת השקיה אוטומטית ממוחשבת, וסיים את לימודיו ובידו דיפלומת הנדסאי אלקטרוניקה. טרם גיוסו הוכשר כטכנאי טילי "עורב" סימן 2. חבריו ללימודים של שמעון (שימי, כפי שכינו אותו), יודעים לספר כי אחת מתכונותיו הבולטות היתה החברות ללא סייג. לשימי היה חשוב מאוד להיות אחד מכולם, אף פעם לא להיות נבדל, ותמיד – יחד עם כולם ובשביל כולם. שימי תמיד דאג שכל פעילות שאירגנו החברים תצליח ותתבצע כפי שתוכננה עד הפרט האחרון. "שימי היה תמיד זה שמארגן את הבילויים והיציאות של החבר'ה. גם כאשר ניסה להתחמק מהארגון, הדבר היה נופל על כתפיו בדרך זו או אחרת," מספר אחד החברים. שמעון היה אדם שאפתן, שראה בקצונה דרך חיים ובחר בה כמקצוע לעתיד. לדברי אמו, "שמעון ידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ופעל בהתאם." לפיכך, עם גיוסו לצה"ל בראשית חודש אוגוסט 2000, פנה למסלול הקצונה הייעודית של חיל-החימוש. הוא הוכשר כרובאי 04, עבר קורס מאחזק נגמ"ש וכחלק מהכשרתו סופח לגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בגדוד הספיק לעבור את טבילת האש הראשונה עת הוצב ב"מחנה עופר" שבגזרת רמאללה, שם סייע בהכנות החימושיות של הגדוד לתפיסת קו. לאחר תקופת מה בגזרה, עלה עם הגדוד לקו בגזרת אביבים שעל גבול הלבנון. טרם צאתו לקורס הקצינים השלים שמעון הכנה לקורס בבסיס החימוש בבה"ד 20. בבה"ד 1 שובץ בגדוד "ארז". הוא היה אהוד ומקובל על חבריו בפלוגה וכדרכו, ביצע את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר. בחייו האזרחיים כמו גם הצבאיים שמעון הקפיד מאוד על אסתטיקה ועל מראה מכובד. אף בענייני משמעת היה קפדן ודאג כי כולם יישמעו לנהלים ולפקודות. כלפי חוץ הפגין שמעון ארשת קשוחה, אך חבריו האמיתיים הכירו את הרוך הפנימי; שהתבטא בעיקר בחיוך כובש, שהחליף תכופות את המלים. אסף, חברו של שמעון לקורס, כותב: "לשמעון, שהגיע לקורס, היתה מטרה מאוד ברורה והיא להיות קצין בצה"ל. הוא האמין שכקצין הוא יביא כבוד לאביו ולמשפחתו, שאותם אהב. שמעון תמיד התבלט ביכולת הנתינה שלו וברוח ההתנדבות. הוא אהב לעשות הכל ביחד. הוא תמיד דחק בכולם לעזור למי שקיבל התנסות בצוות, שכן כל פעם יהיה זה חבר אחר ולכן יש לעזור לכולם. כבר ביום הראשון, כאשר הגענו לחדר, היה שמעון "משופצר" ומדוגם בכל הקשור לציוד שלו, ומתחילת הקורס היה קם ראשון כדי לדאוג לניקיון." סיפר אפי, חבר ילדות: "קורס הקצינים היה קורס מיוחד עבור שמעון. לעתים היינו צוחקים עליו. כאשר ביקשנו ממנו לצאת לבלות, הוא סירב בטענה שהוא צריך לנוח כדי לשמור את כוחותיו לשבוע הבא של הקורס. לשמעון היה חשוב להיות קצין ולהצליח בקורס. הוא היה בן אדם זהב. אי אפשר למצוא אדם שיגיד עליו דבר רע, שכן הוא היה חביב על כולם." אורי, המפקד בקורס הקצינים, סיפר: "שמעון התאפיין במעין מנהיגות חיובית שקטה אשר היתה ייחודית לו. מבט אחד שלו היה מספיק לומר את כל אשר על לבו, והצליח להשפיע על התעלות הצוות… הוא תמיד ביצע את המשימות שניתנו לו בצורה הטובה ביותר. בייחוד התבלטו אצלו הסדר, הארגון והניקיון. ניתן אף לומר כי שמר על ערכים אלו בקנאות. שמעון דיקדק ושקד על כל דבר שעשה, וכל זאת מתוך אמונה שעל מנת להיות קצין טוב, יש להתחיל בפרטים הקטנים. שמעון שימש דוגמה אישית לכלל הצוות לכל אורך הקורס, במראהו המסודר והנקי שעליו הקפיד בכל מקום, הן בבסיס והן בשטח." על אחת העבודות שהגיש בקורס קיבל שמעון את ההערכה הבאה: "עבודה מצוינת, מוגשת היטב, מסודרת, נקייה במבט ראשון. לאחר קריאה מעמיקה ניכר כי השקעת גם מבחינת הרצינות, גם מבחינת התוכן. הקרב והדילמות שבו, מנוסחים היטב. תמשיך בדרך זו." בעת בוחן המסלול המסכם, חש שמעון בגבו, והכאבים העזים לא איפשרו לו להמשיך. לאחר מנוחה קצרה הצטרף לצוות, עודד את חבריו וסייע להם במעבר המסלול שהיווה עבורם מטלה והזדמנות אחרונה לעבור את הקורס. גם במצב הרפואי שהיה שרוי בו, התמסר באופן מוחלט לחבריו ולצוות, רץ לצידם, סייע במעבר החומה, הדגים ועזר בטיפוס על החבל והיה בין הגורמים שהביאו להצלחת הצוות בסיום המסלול. לאחר המסלול, נקבע ניווט לילה מסכם. רופא היחידה התיר לשמעון להשתתף במסע הניווט במגבלה של נשיאת מכשיר קשר. הוא צוות למסלול, למד אותו והיה מוכן ליציאה, אך נוכח מצבו הרפואי, אסר עליו המ"פ להשתתף במסע. שמעון ליווה את הצוות לאורך ההכנות, עד לתדרוך האחרון לקראת היציאה, כשכל הגדוד מסודר בישיבה בצורת ח'. בסיום התדרוך קמו כולם לעלות לאוטובוסים. שמעון לא קם. הוא התמוטט על מגרש המסדרים וכל מאמצי ההחייאה לא הועילו. הכרתו שבה אליו חליפות, ובדרך לבית-החולים נפטר, ביום א' בתמוז תשס"א (21.6.2001). שמעון, בן ואח אהוד ומסור, בעל חיוך שופע ולב טהור, הובא למחרת היום למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן-משנה, הדרגה שאליה כה שאף. על קברו ספד לו קצין חימוש ראשי: "שמעון, היית "אדם" במלוא מובן המלה, אדם בעל יושר מידות, טוהר מידות, בחור צנוע, שקט. עשית הכל בדרכך המיוחדת בלא לבקש תמורה או טובת הנאה. "לב טהור ברא בך אלוקים", לב מלא באהבה, אכפתיות ודאגה לזולת… חיל-החימוש עומד כאן בדום ומצדיע לך, סגן-משנה שמעון שמש. יהי זכרך ברוך." דברי ההספד של סגן-אלוף אהוד, מפקד גדוד "ארז": "כקצין המיועד לשרת בחיל-החימוש היית גאה במסלול זה ובאתגר המחכה לך. היה לך חשוב להמשיך בדרך שאביך התווה – דרך של מקצועיות, עבודה קשה ומסירות… היית במקום שרצית, בדרך שבחרת, עמדת ביעדים האישיים שהצבת לעצמך, היה לך טוב. כל הטוב הזה עכשיו איננו. על זה אנחנו עומדים פה כולנו, כל המאות שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה. איננו ובאותה המידה ישנו, כי את הזיכרון שהותרת יהיה קשה למחות. הוא קיים והוא מוחשי. עבורנו אלה לא רק זיכרונות נעימים, לא רק דבר חשוב, אלא גם משהו מחייב. מחייב לרצינות, להשקעה, למחויבות לדרך, לרוח הטובה – הדברים שכה איפיינו אותך." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "שמעון תואר על-ידי מפקדיו כחייל רציני, חרוץ ומסור, שפעם בו רצון עז לתרום. שמעון ציפה לאתגר הקצונה, ובמסלול לקראתו עמד בכבוד. שמעון היה אדם משכמו ומעלה, ראוי לשמש מופת. הוא היה חברותי וחייכן, אהוד על מפקדיו וחבריו גם יחד. בטוחני, כי חסרונו מורגש בין מפקדי היחידה וחייליה." כתב אלוף-משנה עמוס, מפקד היחידה: "שמעון ביצע את המשימות אשר הוטלו עליו בקורס בצורה טובה, תוך הפגנת רצינות, מחויבות ומוטיבציה גבוהה. שמעון הפגין משמעת עצמית וכושר עבודה מרשים. הוא היה חבר טוב ומסור והיווה מוקד של אווירה טובה בצוות. מותו הפתאומי הותיר את חבריו, מפקדיו ובית-הספר לקצינים כולו, המומים וכואבים. אנו מצדיעים לזיכרו ומחויבים לדרכו." נשאה דברים דודתו: "שמעון, שימ'לה, אחיין יקר, בן, אח ונכד אהוב ונאצל, שמש פז עם חיוך ביישן. הזוכרים אתם, חברים יקרים, את מילותיו ודבריו האחרונים "אני אצליח"? כן שמעון, שימ'לה, כך אמרת להם בלא משוא פנים, ולא פחדת ולא יראת למרות שמאוד מאוד התרגשת במעמד ההוא שייזכר לתמיד. אבל לצערנו הרב האסרטיביות שכל-כך איפיינה אותך לא עמדה במבחן של החיים. אנו מוצאים נחמה בכך שתוך פרק זמן קצר כל כך הספקת להכיר, להיות ולחיות במחיצתם של אנשים נפלאים כל-כך. חברים טובים, תומכים ואוהבים. רצינו לאחל להם בשמך ובשמנו את כל ההצלחה וכל הטוב. וכן יהיה רצון אמן ואמן." ריקי ועמיחי, בני הדודים של שמעון, נפרדו ממנו בשיר "דמעות" שכתבו: "דמעות קטנות עצובות,/ נאגרות אחת אחת./ ממלאות את זווית העין,/ מחשבות להתפרץ.// כל אחת בדרכה, מביעה את העצב,/ ש"אומר" כל נים בגוף./ וכך כולן יחד מייצגות,/ את מה שאנו מרגישים באמת.// טיפות טיפות שקופות,/ שצובעות את חיינו בצבעים אפורים, עצובים./ לפעמים הן נעצרות, נחסמות./ צובאות בשתיקה על הסכר הגדול./ עד שלבסוף מכריעות הן אותו,/ כמו מוציאות את הכאב שנעצר, החוצה./ הן פורצות, רטובות./ שוטפות את שגרת חיינו./ כמו אומרות "די, איננו יכולות יותר"/ אומרות הן "למה זה נגמר?!"/ למה חיים מלאי שמחה/ שנתנו רמזים על עתיד מבטיח/ נחנקו בשיא גדולתם,/ וכל מה שנותר הוא זיכרון של עבר…" ביום הזיכרון לחללי צה"ל נשאה אחותו של שמעון את דברים לזכר הנופלים, "עוברות חולפות להן השנים וזיכרונות אינם משים./ הרגעים הפרטיים, הכאב העצום שאינו מרפה,/ הזמן החולף שאינו מקהה או מקל על תחושת האובדן והחוסר./ בקדושה ובעצב מתאסף העם כולו, ילדים ומבוגרים, להתייחד עם בניו ובנותיו,/ להזכיר את פועלם, גבורתם ומסירותם של יקירינו שהלכו אחר צו נפשם./ לדאבון לבנו התארכה השנה רשימת הנופלים ומשפחת השכול גדלה,/ שוב אומרים הורים "קדיש" על קבר יקיריהם,/ שוב אומרים בנים על הוריהם ואחים על אחיהם./ חלומות ותקוות נגוזו, עולם שלם מתנפץ לרסיסים./ תחושות והרגשות שבמיוחד מתחדדים בשמחות ובחגים,/ כשאנו ביתר שאת, בחסרונם מרגישים./ מאכל, צליל או דמיון לפניו מגבירים את געגועינו, אך לשווא./ דור שלם נגדע בנופלם, מלווים אותנו יום וליל,/ ועליהם לעולם לא נפסיק להתאבל./ אולם עלינו להישמר מלהסתגר בכאבנו./ אנחנו סובבים יתר בני המשפחה, שגם הם סובלים כמונו ועדיין זקוקים לנו./ היעדר קרוב אהוב, וחיים בצל כאב ושכול./ חשבו הורים שכולים, מה מרגישים האחים והאחיות,/ לחום, לאהבה ולתשומת לב כמהים./ חשבו אחים מה מרגישים הורים שעולמם חרב עליהם./ על זאת אמר החכם מכל אדם:/ "עת לבכות ועת ספוד, עת לאהוב ועת לחיות"/ בשעת זיכרון זו נרכין ראש, נמחה דמעה,/ נתמודד עם השכול ונזכור את כולם, כי הם חתומים בלבנו לעד./ נזכור, כי למענם עלינו להמשיך הלאה,/ כי במותם ציוו לנו את החיים." משפחתו של שמעון הפיקה חוברת זיכרון הנושאת את השם "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם". בחוברת תמונות רבות מימי ינקותו של שמעון ועד ימיו האחרונים, שזורות בקורות חייו ובמכתבים, סיפורים ושירים שנכתבו לאחר לכתו.
