שמואל, בן שרה-רבקה ורצון, נולד ביום י"ז בניסן תרצ"ו (10.4.1936) בתל-אביב, ונפל בהפגזה ממערב לתעלה ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973). הוריו של שמוליק עלו ארצה מתימן והשתכנו בתל-אביב, בצריפים אשר הוקמו לקלוט את העולים, ברח' בלפור כיום. ההורים חיו בתנאים קשים ביותר והאב פרנס את משפחתו הקטנה בדוחק, מעבודתו כפועל בניין. במרוצת הזמן גדלה המשפחה ועבר להשתכן בשכונת בית-יעקב, ליד הפרדסים של חסן סלמה, כיום כפר שלם. שכונת בית-יעקב הייתה מוקפת ערבים ומדי פעם היו מגיחים בעתות לילה לשם שוד וביזה בשכונה. שמוליק נשם בגיל רך את ריח הסכנה. במרוצת הזמן, עת החל הישוב העברי להתארגן במחתרת לסילוק הבריטים מהארץ, היה בית הוריו מקום מחבוא לנשק, ומפקדה קדמית מבצעית של לוחמי הארגון הצבאי הלאומי. שמוליק ספג בבית הוריו חינוך דתי, למד אצל "המורי" ב"תלמוד-תורה", ולאחר מכן למד בבית-הספר לבנים "מזרחי" בתל-אביב. שמוליק התבלט בבית-ספרו ובין חבריו כבעל משמעת פנימית חזקה. כן התבלט בגישתו הרצינית והבוגרת לכל נושא והיה מקובל על מוריו ועל חבריו כאחד. כאשר סיים את חוק לימודיו בבית-הספר היסודי, בחר ללמוד מכונאות רכב, בלימודי ערב בבית-הספר המקצועי על שם מקס פיין בתל-אביב. בד בבד עם לימודיו העיוניים, התקבל לעבודה במוסך של עיריית תל-אביב והיה לדוגמא בין הנערים בחריצותו והתמדתו. לא היה תפקיד שהוטל על שמוליק שלא מילאו ביעילות ובהתמדה. היו בו חביבות ויושר. הוא ידע לעזור לחבר ולעודד אותו בעת צרה, ואילו באירוע משמח אצל חבר, לא היה עליז יותר ממנו. בחודש מאי 1953 התגייס שמוליק לצה"ל. כנהג, הוצב לחיל-ההספקה אבל הוא נשא את נפשו לתפקיד קרבי. כעבור חודש ימים התנדב ליחידת הצנחנים והוצב לפלוגה א' המפורסמת. אותם ימים היו ימי גיבוש בצה"ל ויישום תפיסות קרביות חדשות. האימונים היו מפרכים והפעולות המבצעיות היו רבות. המתח והסכנה ליוו את השירות בחיל זה. שמוליק השתתף בפעולות רבות, שהשתיקה יפה להם גם היום. באחת מפעולות התגמול על בסיסי הפדאיון בעזה נפצע – ושכב כחודשיים בבית חולים צבאי. כאשר עזב את בית-החולים כתב ביומנו האישי "חזרתי לפלוגה". כאשר הוצע לו תפקיד קל ביחידה אחרת סירב לעזוב את פלוגת "הכומתות-האדומות", חזר לפלוגה והשלים קורס מ"כים. לפני שחרורו הוצע לו לעבור קורס קצינים כדי לשולחו לתפקיד בכיר בחו"ל, אבל שמוליק בחר להשתחרר מצה"ל ולהתחיל בחיים אזרחיים. בחייו כאזרח לא עמד בפני מבחנים דוגמת אלה שהיה רגיל להם בשירותו הצבאי, והוא חפש אתגרים מיוחדים. בשנת 1958, כאשר נוסד מועדון "הכומתה-האדומה" היה שמוליק בין התומכים הנלהבים וממקימי המועדון, אשר חבריו עסקו בצניחה חופשית. הוא צנח צניחות חופשיות רבות, אשר שיאן היה ביצוע צניחה חופשית קבוצתית לראשונה בארץ. כאשר פרצה מלחמת ששת-הימים ראינו את שמוליק בין הפורצים לעיר-העתיקה ומראשוני המשחררים של הר-הבית. עם סיום המערכה לשחרור ירושלים, העניק לו הרמטכ"ל למזכרת "מטבע העיר העתיקה", סיכת "שער-האריות" ותצלום אווירי של העיר העתיקה וסביבותיה, כעדות חיה לאותם ימי גבורה מופלאים לשחרור בירת ישראל מידי האויב. בחייו האזרחיים לא קפא על שמריו, ובשנת תשכ"ד (1964) נשא לאישה את חברתו נעמי ושניהם הקימו קן חמים, אשר שימש גם למפגש ומקור שמחה לחברים וידידים רבים. ביתם הקטן בשכונת התקוה נהפך צר-מידות במרוצת הזמן, עת נולדה הבת הבכורה עלומית. שמוליק עשה לילות כימים. בבקרים עבד כנהג בעיריית תל-אביב, ולאחר מכן כנהג מונית ואוטובוס. הוא לא בחל בשום עבודה כדי להגשים את מטרתו, וכל מאווייו היו לעבור עם משפחתו לדירה מרווחת יותר, ולשם כך הקדיש את מאמציו. במרוצת הזמן נולד הבן השני אילן, וחדרם הצר לא היה יכול להכיל את המשפחה בת ארבע הנפשות. שמוליק גייס הלוואות על גבי הלוואות, הצליח לרכוש דירה למשפחתו ביד-אליהו בתל-אביב, והשמחה הייתה רבה. כעבור זמן נולד הבן השלישי, מנשה. לשמוליק היה זה מקור הנאה להתגאות בילדיו, להשיח בהם ולספר את תעלוליהם. שמוליק אהב את רעייתו נעמי, התגאה בילדיו והיה מאושר בביתו. הוא פינק את כולם, לא בחל בעבודות הבית והיה לעזר רב לרעייתו נעמי בניהול הבית ובגידול הילדים. אשר להוריו, הרי זו מסכת של יחסים הדוקה, אהבה והערצה אין קץ. "מדי יום היה פוקד את הוריו ושואל לשלומם ומשתדל לדאוג לנוחיותם". שמוליק אהב שירה ומוסיקה, היה אספן בולים, אהב לקרוא ספרי-מתח, אהב לשחות ולעסוק בספורט. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים אץ לביתו מבית הכנסת מספר פעמים, כאשר הטלית עוטפת את גופו, לראות האם קיבל צו-גיוס. היה זה לפלא בעיניו, שהנה מגיעה שעת "תפילת-נעילה" בבית הכנסת ומועד סיום הצום מתקרב, חדשות המלחמה כבר נישאו בחלל עוד משעות הצהרים, ואיך זה ייתכן שהוא עדיין לא נקרא לדגל? במוצאי הצום נטל את רעייתו ואת ילדיו ונסע מבית הוריו אל ביתו ביד אליהו. הוא לא חיכה אפילו שתסתיים הארוחה המפסקת, שמא הגיע הצו הביתה והוא עדיין כאן. לאכזבתו – הצו לא הגיע. ולפתע טילפן חברו וידידו נפתלי "אנא שמוליק, בוא לעזור לפזר את המכוניות של עיריית תל-אביב מהחניון, שמא תיזרק פצצה ותכלה את צי הרכב המרוכז במקום אחד". שמוליק בא ונרתם לעבודה בכל מאודו ומרצו. לפתע טילפן חברו יחזקאל קטן, ידידו מיחידת הצנחנים והתקשר לשאול, מדוע לא קבלו את צו הגיוס? שניהם החליטו לנסוע לחטיבה ולגייס את עצמם ללא צו מגבוה. וכך היה. כעבור מספר שעות ראית את שמוליק נוהג באמבולנס בשביל הערבה, מדרים לכיוון התעלה. כמנהגו, לא נשאר מאחור. ובאחת ההתקפות של האויב על הכוח הצולח את התעלה, נפגע שמוליק יחד עם שני חבריו הטובים, משה פוקס ויחזקאל קטן, באחת מהשוחות שהסתתרו בהן מחמת ההפגזה האדירה. שם נקפד פתיל חייהם ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1073), בן 37 היה במותו. שמוליק הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול, לפי בקשת המשפחה. שמוליק הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר נופלו. במכתבו אל המשפחה השכולה כתב עליו מפקדו: "עוד היום קשה עלי המלאכה להיפרד מדמותו של שמואל. דמותו אתנו עד היום. שמואל נפל בחורשה מול המקום בו צלח צה"ל את תעלת סואץ. כולנו, חברים ומפקדים, מוכים צער על אובדנו של אחד הטובים והנאמנים בחברינו. שמואל היה הרוח החיה, אשר התניעה והניעה את שיירת כלי הרכב הבלים מזוקן. במרצו הבלתי נלאה ושמחת החיים שבו, ידע להפיח באנשים ובמכונות כוח חדש. במותו של שמואל נשארנו יתומים…"
