בן אורנה ועוזי. נולד ביום ז' בחשוון תשל"ו (12.10.1975) בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, וגדל בבית אוהב, שינק בו תבונה, דעת וערכים. במשפחה היה הצעיר בילדים. "העולל", כך קראו לו אחיו. הילד הקטן שכולם אוהבים וכולם מייעצים ומוותרים לו. איל החל את לימודיו בבית-הספר היסודי בקיבוץ והמשיך בבית- הספר התיכון בית ירח. החריצות, המסירות והדבקות במטרה היו חלק מהמאפיינים שלו מילדות. הוא טיפח אותם בהתמדה עם בגרותו. תמיד היה מוקף חברים ואף לציניים שביניהם הצליח להחדיר את הרצינות שבכל עשייה. לימודי התיכון בבית ירח היו עבורו לא רק רכישת ידע, אלא גם גיבוש אישיות בוחנת, חוקרת ומלקטת כל ידע לקראת המחר. למרות היחס המועדף כבן זקונים, לא היה איל לילד מפונק. נהפוך הוא: הוא צמח לילד אחראי ושקול, רציני ובוגר, תכונות שהתגלו כבר בגיל צעיר כאשר עסק בשחייה תחרותית והתייחס לכך ברצינות ובשאפתנות. כותבים נגה ועומר, מוריו של איל: "את איל הכרנו בכיתות ג'-ד'. עומר היה המחנך שלו ואני מורה לטבע. אחר-כך שבתי ופגשתי בו בכל שנותיו בתיכון. היו אלה גם שנותי הראשונות כמורה בתיכון. היה כיף לפגוש אותו במדרכות בית ירח, להחליף חיוך של 'מה נשמע', לראות איך הילד הופך לעלם חמודות. העיניים המחייכות והרצינות נשארו איתו. רק התפאורה השתנתה, התעבתה וצמחה. בכל מפגש איתו היה משהו של גדילה. החיוך הביישני, המרחיב את הלב, הנחישות, העקשנות, הסקרנות, החוכמה הרבה וטוב הלב, מפה ועד להודעה חדשה. איל היה מסוג התלמידים הנהדרים שידעת שיש על מי לסמוך ויש למי להעביר את המושכות. כאלה, שזו חוויה מעשירה להיות איתם בקשר, ויותר משאתה מורה שלהם, אתה שותף שלהם לתהליך הלמידה, ואתה יודע שאתה יכול ללמוד מהם המון." חבריו של איל, בני קבוצת גילו בקיבוץ, מספרים על איל הרציני וההחלטי, בעל דעות פוליטיות מגובשות, שהגן עליהן בעקשנות, לחייו סמוקות בלהט הוויכוח. ולצד זאת, איל שיודע להשתובב, לבלות, 'פריק' בתלתלים ארוכים אסופים בגומייה, יחף או בכפכפים ובחורף בנעלי בית. אוהב להאזין למוסיקת רוק – הנדריקס, ניל יאנג, שלום חנוך, מאיר אריאל ועוד. בגיל שש-עשרה עבר איל משבר קשה, כאשר נפטר אביו עוזי. המשפחה האוהבת, חבריו ומוריו עזרו לו להתגבר על משבר היתמות ועל אובדן אביו האהוב. איל, הצעיר במשפחה, נטל על עצמו את האחריות על אמו. "אני אשמור עליך, אמא, ואף פעם לא אעזוב אותך," היה אומר בכל עת. מתוך מכתב שכתב איל לאביו ביום השלושים למותו: "…אבא, אפילו אני לא ידעתי שכתבת כל כך הרבה מכתבים לאמא, ולא ידעתי שקראת לה בשם שונה במכתבים. אני כל כך מתגעגע אליך, ואני זוכר שהייתי מציק לך בהמון שאלות, בעיקר על פוליטיקה, ובסופו של דבר, היית עונה לי על כל השאלות. הייתי לומד ממך מתימטיקה וחוכמת חיים. הייתי מקשיב להומור שלך, שהרבה אנשים הזכירו אותו באזכרה. אני לא יודע איך אוכל בלי לדבר איתך על מוסיקה ועל שירה, ובעיקר על שלום חנוך, שאותו אני שומע עכשיו… אבא, אני פשוט לא יכול לחשוב על מחשבה כזאת שיותר אני לא אהיה איתך, אראה אותך, אדבר איתך ואעריץ אותך (ולא הערצה כמו לזמרים). אבא, היו המוני אנשים בחדר. כל אחד שנכנס, אני שואל את אמא מי הוא. אני לא מאמין איך אהיה מסוגל לחיות בלעדיך? אני לא מפסיק לבכות כל הזמן ולא מפסיק לחשוב עליך. אבא, אני לא מסוגל יותר לכתוב אליך. אני מקווה שאמשיך בזמן כלשהו." בדצמבר 1994 התגייס איל לצה"ל. בשירות בצבא ראה הגשמת מכלול הערכים לתקופה הזו בחייו. הוא שובץ לחיל-השריון, סיים קורס קצינים בהצלחה, וכמובן שאף לעלות מיד לגולן, אבל כמצטיין בקורס וכבולט ביכולת מנהיגות, נשלח לבה"ד 1 לבית-הספר לקצינים. למרות זעמו על השיבוץ, הבין לאחר הדרכה של מספר שבועות כי בית-הספר לקצינים הוא המקום הראוי להנחיל לצוערים את הערכים והכלים שינחו אותם כמפקדים. הוא הפך למטיף בשריון שכל קצין חייב יהיה להדריך בבה"ד 1 כחלק ממסלול הקידום שלו ואז יתברך צה"ל במפקדים הראויים למלה "אחרי". כותב מוטי, מ"פ הפלוגה בבה"ד 1, שבה שירת איל כמפקד צוות: "לאחר טבילת האש והניסיון הרב שצבר איל במחזור הראשון, התגלה כקצין מקצועי ומנוסה ודמות למופת עבור צועריו ועמיתיו. נוכחותו של איל בלטה, לא רק בפלוגה, אלא בגדוד כולו. אין צוער שלא הכיר את איל. אם באופן אישי, אם משיחה מזדמנת, או מעצם היותו כה בולט בשטח ומעורב בכל שהתרחש בגדוד… במהלך הקורס השני עבדתי עם איל על 'בעיה' מרכזית – שאיפתו האישית למצוינות. הפרפקציוניזם האישי, אליו חתר איל בכל משימה שביצע, גבר. דרישות גבוהות אלו מעצמו כמעט והובילו את איל להתשה עצמית ובצדק הוא ייזכר בקרב הסגל כמפק"צ המכבה אחרון את האור במשרד. מיותר לחזור על סיפור ההירדמות הידוע במהלך משוב, שהעביר לאחד הצוערים. קל היה להגיע עם איל לוויכוחים קולניים. הטונים הגבוהים בוויכוחים הללו לא נבעו מכעס או רוגז אלא ממש מן הנשמה. איל היה מתייחס לכל תקלה ובעיה במהלך הקורס, כאילו היה ביכולתו שלו או של הסגל למנוע, למרות שברוב המקרים מקור הבעיות היה בלתי תלוי. איל דרש מכל צוערי הצוות שלו ומכלל צוערי הפלוגה ביצועים מושלמים, כשם שדרש מעצמו, וכשאלו לא הצליחו התאכזב עד עמקי נשמתו… באותה תקופה כבר הציג בפני איל את תכנוניו לעתיד. חזרה לחיל-השריון, מילוי תפקידים כדי להגיע לתפקיד מ"פ בחיל, חזרה לבה"ד 1 בתפקיד מ"פ ואפילו הלאה. אני כבר ידעתי שמצאתי קודקוד לעתיד בצבא, שיסייע לי בשיבוץ הנכון של ילדי…" לאחר שני מחזורי הדרכה בבה"ד 1, חזר איל לחטיבה 7, לגדוד 77. איל נאבק להיות בין הקצינים העולים לקו בלבנון. הוא ראה בלחימה בקו הראשון מתן דוגמה אישית, שהיא בעיניו אחד המאפיינים החשובים לקצין. מפקדיו בשטח מתארים את איל כקצין אחראי ורציני מאין כמוהו, שבעיני פקודיו היה לדמות המפקד המחנך לערכי ציונות ואהבת הארץ. גם כשניתנה לאיל ההזדמנות לצאת להדרכה בבסיס סיירים, ביקש שלא לנצלה ולהישאר ולתרום במקום הקשה והמסוכן ביותר: גבול לבנון. איל הספיק לשרת בחמישה מוצבים. התבלט בכל מוצב במקצועיותו והפך לשם דבר בגזרה המזרחית, עד כי כל חיילי גדוד חי"ר גולני הכירוהו והעריכו אותו מאוד. מפקדיו בשריון מיהרו להחתימו לקורס מ"פ בעודו ממלא תפקידו בקו. ביום ט"ז באלול התשנ"ז (18.9.1997) נפל איל בקרב בלבנון, כאשר טיל פגוט חדר את טנק המרכבה שבו ישב. בן עשרים-ואחת היה איל בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. הוא נטמן בבית-העלמין באשדות יעקב מאוחד. הותיר אחריו את אמו אורנה ואחיו תמיר, לילך, מיכל וגולן. כתבה אמו של איל, אורנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל: "אני זועקת בקול, שכולם ישמעו, שכולם יזעקו בקול/ בשעות הרבות שאני איתך, ילד קטן שלי, שלושתנו בדממה, אתה ואבא ואני/ אבל היום אינני יכולה לעצור את הזעקה/ חזור אלי ולו לרגע קט. ליום/ שניסע יחד, נעבור אצל סבא וסבתא בבית השיטה ונעמוד ליד קברו של שמואל, אחי הטייס./ שניסע יחד ונאסוף את נתי בדרך ואתה, בדבקות, תסביר עד כמה חשוב שכל קצין בשריון ידריך בבית-הספר לקצינים./ ונחזור כמו כבר עשרים שנה לפתיחת חגיגות העצמאות. ואני, כמו תמיד, מזה עשרים שנה, איתכם ולא בחג./ ילד קטן שלי, לדקה חזור אלי, רק לדקה./ ותגיד, 'היי אמא', סתם, 'אמא, לא צילצלתי והדאגתי אותך כי אני בתפקיד שלא איפשר', ותגיד 'אמא, אני מצטער'/ תחזור לדקה ותגיד, 'אמא, הן הבטחתי לשמור עליך תמיד, תפסיקי לדאוג.'/ לא, איני יכולה לעמוד כאן היום./ חזור אלי לשנייה, ונעמוד יחד, אתה עם המדים, מצדיע בצפירה ובהנפת הדגל./ חזור רק לדקה, הצטרף אל חבריך ואמור להם. 'סתם, לא התכוונתי. מה אתם עומדים שפופים?'/ חזור רק לדקה, אני מוכרחה לחבק אותך, לנשום אותך./ אל תלכו, הוא מוכרח לבוא, הוא יבוא."
