שמעוני, אברהם

אברהם (אבי), בן שרה ופרנסואה, נולד ביום ה' בשבט תשי"א (12.1.1951) בלוד. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם רמז בלוד, והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון באזור רמלה-לוד. אחרי-כן למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למדעי הטבע, בחוג לביולוגיה. לאחר שנוכח לדעת שלא יוכל למצוא את פרנסתו בתחום זה, למד בפקולטה להנדסת מכונות באוניברסיטת תל-אביב. אברהם היה תלמיד מחונן ומבריק, והצטיין במקצועות הריאליים, במיוחד בפיסיקה. הוא היה אהוב על מוריו ועל חבריו וסייע הרבה לתלמידים חלשים. מורהו כתב עליו: "אברהם נמנה עם אותה קבוצה של תלמידים המהווים את גרעינה של הכיתה, הגרעין הפרודוקטיבי שבה, אותו גרעין שמתוכו צומח השיעור, ושעמו מתברך המורה. אברהם היה נכס למורה ולבית-הספר". הוא אהב לקרוא ספרות בתחומים שונים, אך עיקר עניינו היו ספרי פיסיקיה וכימיה. לעת מצוא גם כתב שירים, שיש בהם עצב רב ושירי אהבה נוגים. כמו כן אהב להאזין למוסיקה קלאסית וביחוד העריץ את יצירותיו של בטהובן. אברהם היה פעיל מאוד בחיי החברה, היה חבר במועדון "לזרוס" בלוד, בחוג לריקודי עם, וחבר במזכירות המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בגבעתיים. הוא היה חבר טוב ומסור, אהוד על ידידיו, איש רעים, נעים שיחה, שנודע בקרב חבריו בהכנסת האורחים הנאה שלו. הוא קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בדברי הומור ובדיחה משעשעת. מטבעו היה רגשן ומראות נוף עוררו בו התפעלות מרובה. עקשן היה וכל תפקיד שנטל על עצמו, עשה בשלמות ככל שיכול. ישר היה, דובר אמת, גלוי לב ובעל מצפון. אברהם גויס לצה"ל בסוף ינואר 1969 והתנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" ובקורס מפקדי טנקים. לאחר שמפקדיו עמדו על כישוריו, שלחוהו לקורס קצינים שאחריו השתלם בקורס לקציני שריון. היה לו כוח סבל רב; בקורס מט"קים שבר את אחת מאצבעות ידו, אך הסתיר את הדבר כדי שלא ימנעו ממנו לסיים את הקורס עד תומו. מפקדיו ופקודיו ראו בו קצין אהוד, מוכשר, יעיל ומסור, ששימש דוגמה בהתנהגותו ובהישגיו. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר שימש מורה לפיסיקה בבית-הספר על-שם שמעון בן-צבי בגבעתיים. בימי חופשותיו היה איש ביטחון בנמל התעופה בלוד. בשנת 1972 נשא את חברתו אביבה לאישה. הוא היה בן מסור להוריו, אח דואג ובעל אוהב. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. במהלך קרב בציר "חמדיה" פגע פגז בטנק שלו, והוא נכווה קשה. אחת מרגליו רוסקה ובבית-החולים נאלצו לקטוע אותה. על אף הכאבים הקשים והטיפולים המכאיבים, היה מצב רוחו טוב. האחות שטיפלה בו אמרה: "הערצתי את הכוח שניחן בו ואת אומץ לבו". אך כל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו ואברהם נפטר מפצעיו ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים שני אחים ואחות. אחת מתלמידותיו כתבה לזכרו: "כמעט שלא הכרנו אותך, אך עם המבט הראשון נכבשו הלבבות… כמעט שלא הכרנו אותך, אך רצינו, באלוהים שרצינו, וכשנודעה הבשורה האיומה ומוחותינו סירבו להאמין, ולבבותינו בכו, וגרונותינו זעקו בכאב וזעם, ידענו שכבר לא נכיר, אך חרוט על לוח לבנו תיוותר – לעד".