שמעון, רן

בן שמעון ומרים. נולד בשנת תרצ"ד (1934) בבולגריה. בן י"ד היה כשעלו עמו הוריו לארץ; הדבר היה בסופה של מלחמת-העצמאות. זמן-מה שהה בקיבוץ עין-המפרץ ולאחר-מכן התחיל ללמוד בבית- הספר "אורט" בירושלים, אשר בו הצטיין במחלקה למכונאות- דיזל. מועד-גיוסו לצה"ל הגיע באוגוסט 1952 ואז פנה לחיל-הים. בימים ההם עברו הוריו מירושלים להרצליה. בראשית שירותו עבד רן כמכונאי במשחתות ובסדנת החיל. בשנת 1953 יצא לארצות- הברית להביא את "נוגה" ולאחר-מכן שירת בה תקופת- מה כמכונאי. במשך הזמן שירת בשייטת הטרפדות ולאחרונה השתחרר אך הרבה לא נמשכו חיי-אזרחותו; רן חזר אל חיל-הים – לשירות- קבע. בתחילת תקופה זו של שירות-הקבע שלו עבד בסדנה של חיל-הים באילת. לאחר מערכת-סיני השתחרר משירותו ושב הביתה – להרצליה כאזרח. עם שחרורו נרמז לו כי בבוא היום ותהיינה לנו צוללות והוא יוזמן להצטרף להן; הוא חיכה בסבלנות. עד כה ועד כה נקרא רן לשוב אל חיל-הים לקורס הצוללנים – ואכן רן היה אחד מראשוני הצוללנים. הוא הכין את עצמו לנסיעה לחוץ-לארץ לשם הבאת "תנין" ועברה עליו תקופה של התלבטות: היקח לו לאשה את חברתו, תושבת הרצליה, שהכיר בימים ההם או שמא ידחה את נישואיו עד אחרי שובו – כי לא ברור היה אם תינתן לרעייותיהן של אנשי-הצוות האפשרות לצאת לחוץ-לארץ. ואמנם הם החליטו לדחות את נישואיהם והוא יצא לאנגליה עם שאר אנשי-הצוות ושהה זמן-מה בליברפול; שם שופצה הצוללת ולאחר-מכן עבר לאימונים לפורטסמות. באפריל 1959 באה רעייתו לעתיד לפורטסמות – והקהילה היהודית במקום סידרה את טקס- הנישואין. באותה תקופה הושלמו השיפוצים בצוללת, ואנשי-הצוות היו נתונים בהרצתה ובאימוניהם-הם, ובדצמבר 1959 הפליגו בה לארץ. רן היה מרוצה מעבודתו כמכונאי בצוללת כי ראה את הייעוד החלוצי שבה, אף על פי שעצם העבודה היתה קשה, החופשות היו קצרות והמלאכה נעשתה בקדחתנות. כשנה ומחצה אחרי שובם לארץ יצא רן לקורס- קצינים וחזר ממנו כסגן. הוא אמנם שב אל הצוללת אלא שעבודתו נעשתה בבסיס – וזה דיכא את רוחו רק כאשר שב לצוללות עצמן (הפעם ל"רהב" כקצין-מכונות ראשי) ידע אושר כי לכך שאף. בעבודה זו עשה עד יום צאתו אל צוות "דקר". כאשר הוצע לו, בסוף 1965, לעבור ל"דקר" ראה בכך קידום. ברצון רב יצא לשירות באנגליה ב"דקר", ועמו – רעייתו ושני ילדיו. רן אהב מאד לקרוא ספרים – ובייחוד על מכונאות ועל צוללות; הוא אהב גם לקרוא ספרי- שירה. אחד מתחביביו האהובים עליו ביותר היתה נגינת שירי-עמים. בילדותו ניגן בכינור. אחר-כך באקורדיון; את הגיטרה שלו רכש באנגליה ולמד לנגן בה. הוא אהב גם לצייר קריקטורות ובעיקר שמח לקשט בהן את האולם שבו היו נערכים נשפי-פורים. בפגישות חברתיות היה רן הרוח החיה יחד עם רעייתו שסייעה לו בזימרת שירי-עם שהם אהבו מאד. כשלושה חדשים לפני צאת הצוללת להפלגתה האחרונה חזרו רעייתו ושני ילדיו מאנגליה. בינואר 1968 הפליגה הצוללת ופניה לנמל-הבית. אך בהיותה בנתיב-הים בין גיברלטר לחיפה, נותק עמה הקשר פתאום, ושוב לא נתחדש. זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך-פטירתו של רן, בשעת מילוי תפקידו עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). הניח אשה ושני ילדים. מאחר שרן נמנה עם חברי-הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת-זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'" הוקדשו כמה עמודים לתולדותיו ולתמונתו. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.