בן הדסי ודובי. נולד במזכרת בתיה ביום י"ב בחשוון תשל"ה (28.10.1974), אח צעיר לדקלה ואלישע. כשנתיים לאחר הולדתו, בראש חודש אייר תשל"ז, נפל אביו, בן קיבוץ שדה אליהו, סגן מפקד גדוד נ"ט בצנחנים, בתאונת אימונים בניצנה שבנגב, כשהוא מותיר אחריו משפחה קטנה, כואבת אך מלוכדת. ערן הקרין כבר מילדות מזג טוב ומילא את הבית בשפע חום ואהבה, שמחת חיים ואושר רב. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי ממלכתי-דתי 'תחכמוני' וסיים אותם בבית-הספר התיכון 'אמי"ת' שברחובות. אישיותו עוצבה והתגבשה סביב ערכי היהדות ואהבת העם והארץ. נוף ילדותו ונערותו היה נופה של המושבה הוותיקה מזכרת בתיה – השדות, המטעים, הכרמים והפרדסים, משוכות הצבר והשיטה. משחר ילדותו אהב לשוטט בשבילי המושבה ובמרחבי הטבע באזור. למד לזהות פרחים וצמחים, בעלי חיים, ציפורים ומאובנים. ליקט בשקידה אבנים מיוחדות, שלדי בעלי חיים, זרעי צמחים ואפילו צניפות של תנשמות. הוא חקר ביסודיות את תולדות המושבה, שתה בצמא את סיפוריהם וקורותיהם של ראשוני היישוב ולמד את מורשתם. מנעוריו היה ערן סייר מובהק. תרמילו היה מצויד תמיד בסידור, טלית ותפילין ולצידם משקפת, מצפן ומפות, ספר תנ"ך, ספרי ידיעת הארץ, מגדירי ציפורים ופרחים וכן ספרי שירה. בטיוליו הרבים נהג לעיין בספרים ולסמן במפות את השבילים שכבש ברגליו. בהיותו תלמיד תיכון התנדב ערן להדריך במוזיאון המושבה. המבקרים התלוו אליו לסיור ברחובות המשוחזרים, בבית-הכנסת הישן ובבית-הקברות שנטמנו בו ראשוני היישוב, וזכו לשמוע מפיו את סיפורי הראשונים ואת מורשתם הציונית. מוזיאון המושבה נקרא היום על-שם ערן. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, בחר ערן לדחות אותו בשנה על-מנת להשתתף בפרוייקט י"ג של החברה להגנת הטבע, ולתרום את חלקו כמדריך בבית-ספר שדה 'קשת יהונתן' שברמת הגולן. בשנה מיוחדת זו חברו בו יחדיו אהבת הארץ, נופיה ואנשיה. ערן האמין בשליחותו והתמסר להדרכה בכל מאודו. בצניעות ובאהבה, בחיוך ובקשר חם שיצר זכה להעביר למטיילים הרבים את אהבתו לטבע ולנוף ולהעמיק את ידיעותיהם. ערן התגייס לצה"ל בתחילת דצמבר 1993. באופן טבעי בחר ללכת בעקבות אביו ואחיו לשירות בחטיבת הצנחנים. ערן התנדב לשרת ב'סיירת' (פלוגת הסיור של הצנחנים) ועבר מסלול מפרך ומלא אתגרים, אשר דרש ממנו כוחות נפש גדולים. ביטוי לכך נמצא באחד מפנקסיו, אותם נשא תמיד בכיס חולצתו, וכך כתב: "במקום הזה לא תמיד קל, אבל אם תדע להתגבר על המכשולים והיית המאושר באדם". בתום המסלול יצא ערן לקורס קצינים ובסיומו שב לפלוגת הסיור וקיבל לידיו צוות צעיר שנשא את שמו – 'צוות ערן'. הוא השקיע את כל מאודו בטיפוח הצוות וגיבושו, תוך העברת מסרים שהיו חשובים לו: טיפוח המצוינות, עזרה לזולת, אמינות, יכולת עמידה בקשיים ומעל לכל – אהבת האדם והארץ. ערן האמין כי ערכיות, מורשת העם, אהבת הטבע וידיעת הארץ עומדים בקנה אחד עם מקצועיות, חיילות והקפדה על משמעת, וכי השילוב ביניהם יצמיח לא רק חיילים מיומנים יותר – אלא בני-אדם טובים יותר. תוך כדי שגרת האימונים, נהג ערן לייחד זמן להנחלת זיכרון הנופלים, והקפיד לספר על כל לוחם, קורות חייו ומורשתו, תוך שהוא משנן באוזני חייליו כי חייבים לזכור תמיד את אלה שבזכותם אנו חיים. חייליו מצטטים בחיוך את ששמעו מפיו אינספור פעמים: "זיכרו, ארץ ישראל נקנית בייסורים". כותב על כך מפקד הסיירת, במכתב הניחומים למשפחה: "ערן היה מפקד צוות וקצין, שנדיר למצוא. ייחודו, יופיו והצלחתו בלטו בזכות העובדה, שערן ראה את החינוך שבפיקוד לא פחות חשוב מהקפדה חד-משמעית על מקצועיות החיילים, כשמעל כל אלו הוסיף את אהבת הארץ, שאותה כל כך היטיב להכיר". בתחילת דצמבר 1996 סיים ערן את שירות החובה שלו והחל את שירות הקבע. לאחר שסיים את תפקידו כמפקד צוות, תפקיד אותו הגדיר כ"תפקיד חייו", שימש, לפרק זמן, כקצין המבצעים של היחידה, ותפקידו האחרון היה סגן מפקד הסיירת. בתפקידי פיקוד אלה היה מעורב ברוב פעולותיה של היחידה, ובעיקר בפעילות המבצעית בדרום לבנון, שראה בה את שיא יכולתו לתרום לביטחון המדינה. ביום ט' באייר תשנ"ז (15.5.1997), נפל ערן בקרב בלבנון. באותו יום עסק ערן בפעילות מבצעית מיוחדת, צפונית לרצועת הביטחון, כסגן מפקד הכוח של סיירת הצנחנים. במהלך הפעולה נתקל הכוח בחוליית חיזבאללה והתפתח קרב. לאחר שמפקד הכוח נפצע, וסמ"ר זאב זומרפלד נהרג, נטל ערן את הפיקוד והמשיך בקרב עד חיסול החוליה. עתה החל הכוח לעשות את דרכו חזרה לרצועת הביטחון. תוך כדי תנועה, אירעה היתקלות בחוליה נוספת. בקרב זה נפל ערן ועימו חייל הסיירת סמ"ר רן מזומן. ערן נטמן בבית-העלמין במזכרת בתיה, ליד קברו של הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת 'חיבת ציון' ומאבות הציונות הדתית, שיחד עם שאר ותיקי וראשוני היישוב, היווה מופת לערן בחייו. בן עשרים-ושתיים היה ערן בנופלו. הותיר אחריו אם, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. הרמטכ"ל דאז, רב אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב למשפחה: "ערן, זכרונו לברכה, תואר על-ידי מפקדיו כקצין למופת, שמילא את תפקידו במקצועיות ובדייקנות, והיה לדמות נערצת בקרב הסובבים אותו. ערן בלט באהבת המולדת, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו ופקודיו כאחד". והוסיף רס"ן מוטי ברוך, מפקד הסיירת: "אני חסר את המלים לתאר את החלל שהותיר ערן אחריו, מתקשה אני לתאר את גדולתו של ערן, בשילוב המופלא בין היותו אדם נדיר ואיש אמונים, להיותו מפקד מעולה ביחידה. אני משוכנע ובטוח שעזבונו ומורשתו יחיו איתי ועם חייליו לעד". הדסי, אימו של ערן, מספרת: "ערן היה קשור מאוד למשפחתו, בן ואח קרוב ומסור. היה מלא באהבה לכל ברייה ולכל נברא בצלם. היתה בו אמונה בה', באדם וביקום. מחובר היה לכל ילד וזקן ולבעלי כל השקפה. פתוח, שופע חיים, חבר אמיתי, ילד טבע מלא שמחה וחדווה, בעל חיוך ענק ושופע, קורן במאור פנים ומשפיע על זולתו חום ואהבה. והשירה, שירת ארץ-ישראל היפה, על לחניה, מתנגנת בפיו ותואמת תמיד למועד ולמקום. אחד מידידיו אמר לי עליו: 'יחד עם היותו פרח עדין ונדיר, היה בו חוש מנהיגות טבעי, דבר שגרם לאנשים להתקרב אליו ולחסות בצלו. סוג מנהיגות של ממני-תראו-וכך-תעשו, תמיד מקרין דוגמה אישית". לאחר נפילתו החליטה המשפחה להנציח את זכרו של ערן ביחד עם זכר אביו דובי, בכתיבת ספר תורה על שמם, אשר הוכנס לבית-הכנסת הגדול והוותיק במזכרת בתיה. מדי שנה, בחול המועד פסח, מקיימת המשפחה טיול רב משתתפים לזכרם של דובי וערן, ולציון יום הולדתו של ערן מתכנסים חבריו לערב שירה מרגש, ההולם את זכרו. בשנת 2002 ייחנך מצפור על שם דובי וערן במרומי הרי הגלבוע, (חבל ארץ אליו היה קשור במיוחד), בשיתוף הקק"ל. מפעלי הנצחה רבים קמו ביוזמת ידידים וגופים שונים, וביניהם: ביישוב 'קשת' שברמת הגולן, הכשירו המתיישבים את 'מעלה ערן' ו'מצפה ערן' בתל טליה. מדרשת 'ציוני דרך' במזכרת בתיה מפעילה מסלול סיורים הנקרא 'בעקבות ערן'. הוקם מרכז הדרכה פעיל וחדר על-שם ערן ב'מרכז דורסים' בהר גילה. ביום העיון השנתי לצפרים מוענקת מלגה על-שם ערן (ביוזמת ד"ר יוסי לשם ומרכז הצפרות הארצי). שני בתי-הספר שבהם למד ערן הקימו פינת זיכרון ומרכז פעילות חי ותוסס. יצא לאור אלבום תקליטורים – 'למולדתי – שירים ששרנו אז' – המוקדש לזכרם של דובי וערן. הופקו שני סרטים המספרים את תולדות חייו של ערן, האחד על-ידי חברותיו והאחר על- ידי הערוץ הראשון בטלוויזיה.
