שמיר, יצחק-דוב (“דובי”)

בן אליעזר וחנה, ממייסדי קיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן. נולד ביום א' באדר תש"ז 21.2.1947)) בקיבוץ שדה אליהו, למד בבית הספר המשותף שבקיבוצו. לאחר שסיים את לימודיו העל יסודיים, למד דובי בפקולטהלחקלאות שברחובות והוסמך כאגרונום. דובי קיבל חינוך דתי, לאומי, ציוני והומניסטי. הוא היה תלמיד שקדן והצטיין בתחומים רבים. אהב שירה וספרות עברית, וקרא ספרים בהנאה. בלימודי היהדות שאף להרחיב את ידיעותיו והשתתף בחוגים לתלמוד ולמחשבת ישראל. מילדותו אהב לטייל עם בני משפחתו בשבילי עמק בית שאן ובפינות החמד הרבות המצויות בו. כעבור שנים מספר התחיל לסייר ברחבי הארץ ולמד את נופיה, את צמחיה ואת בעלי החיים שבה. דובי היה בחור שקט ורציני. פעיל בחברה ואהוב על כולם. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא' וברבות הימים הדריך בסניף שבמשקו. פעילותו בתנועת הנוער כללה מפגשים חברתיים וטיולים בארץ להעמקת הקשר עם המולדת ועם אזרחיה. בעזבונו נשמרו רשימות וראשי פרקים משיחות ומדיונים שקיים עם חניכיו. כהמשך טבעי לדרכו בתנועת הנוער יצא דובי כעבור שנים לשנת שירות שלישית בקבוצת מעלה גלבוע, יחד עם אשתו. כשהיה דובי בן תשע נפטר אביו והוא הצליח להדחיק את רגשות הכאב המר, לעודד את אמו ולעזור לה ולאחותו בכל אשר יכול. דובי גויס לצה"ל בנובמבר 1965 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות נשלח לקורס מ"כים. בהמשך שירותו עבר קורס צניחה וקורס קציני חי"ר והוצב לגדוד חי"ר מוצנח. במסגרת הגדוד השתתף בפעולות מעבר לגבול ונלחם במלחמת ששת הימים. הוא השתחרר משירות סדיר בנובמבר 1968. את שירות המילואים שלו התחיל דובי כסמ"פ בגונדת נ"ט מוצנחת. דובי ליוה – כסגן מפקד – את צמיחתה, את גיבושה ואת עיצובה של יחידת מילואים בגונדת נ"ט מוצנחת. בשורות גונדה זו, שהפכה בינתיים לגדוד ודובי לסמג"ד שלו. עבר את מלחמת יום הכיפורים. מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים התנדב לשנת שירות בצבא הקבע. במסגרת זו תרם רבות לארגון הימ"ח ולגיבוש תורת הלחימה בגדוד, שצויד ואורגן מחדש בכלי נ"ט מהמתקדמים בעולם. ביום ל' בניסן תשל"ז 17.4.1977)) נפל דובי בעת מילוי תפקידו כסמג"ד בחטיבת נ"ט צעירה ומתארגנת באזור הדרום. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית העלמין בקיבוץ שדה אליהו. השאיר אחריו אישה – הדסה, בת – דקלה – שני בנים – אלישע וערן, אם, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו ידידו: "בגדוד שימש דובי, בנוסף לתפקידו כמפקד, גם מעין 'כותל מערבי' לשטיחת טענותיהם ובעיותיהם של החיילים. דובי היה מקשיב, רושם בפנקס הקטן, ותמיד נרתם לעזור ולסייע, לנחם, ולעודד. וכל זה עם חיוך מלבב ועם עיניים מאירות. גילה יחס אנושי לפקודיו ועם זאת נהג בקפידה בכל הקשור לדרישות מחייליו ולטיב ביצוע משימותיהם. דובי היה אישיות דומיננטית ורישומו ניכר בכל פעולותיו של הגדוד שבו צמח והתפתח. הוא היה איש מעש, שקט ומופנם. ער ורגיש לסביבתו, קולט ושופט את ההתרחשויות ופועל על פי דרכו השקטה והעקבית – 'תמיד קדימה'.