שמידוב, דוד

בן הזקונים של לאוניד ונטליה. נולד ביום כ"ו באדר ב' תשמ"א (1.4.1981) בעיירה הקטנה בריוזה שבבלורוסיה (ברית המועצות לשעבר). אח ליעקב, המבוגר ממנו בשנתיים, שהיווה בעבורו מודל לחיקוי. יום הולדתו של דוד היה מהימים המאושרים שידעה המשפחה. דוד היה ילד שקט, ביישן, נעים הליכות ומוכשר מאוד. עד גיל שש ביקר בגן הילדים, שם גילה כישרון משחק מפתיע. לקראת החגים נהגו ילדי הגן להכין הופעות להוריהם שבהן שרו, רקדו והקריאו שירים. דוד דמה במראהו החיצוני לזמר ושחקן הקולנוע המפורסם וחטנג (בובה) קיקבידזה, ובאחת ההופעות שהוכנה לרגל "יום המהפכה" שר את אחד משיריו מהסרט "מימינו", שיר שמילותיו הותאמו לשפתם של הילדים. על הופעה זו, שהייתה סוחפת ומשכנעת, הריע לו הקהל ממושכות. בבית הספר היסודי שבבריוזה, שם החל את לימודיו בשנת 1987, היה דוד תלמיד מצטיין. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1990, החליטה המשפחה לפתוח פרק חדש בחייה ולעלות לארץ, דוד נאלץ להיפרד מחבריו ומהסביבה המוכרת. המשפחה השתקעה בירושלים, בשכונת קריית היובל, והחלה להתמודד עם קשיי הקליטה. דוד התאקלם במהירות במקום החדש והשונה מכל מה שידע והכיר, ולמד במהירות את השפה העברית. הוא נכנס לבית הספר היסודי "גואטמלה", רכש חברים חדשים והיה לישראלי לכל דבר. ידידי המשפחה, בני משפחת ברקאי, זוכרים את דוד כ"ילד עליז, שובב עם חיוך 'ממזרי', שמהר מאוד הסתדר, ידע מה הוא רוצה והתחבב על כולנו." דוד היה ספורטאי מצטיין. בהיותו בן אחת-עשרה הצטרף לחוג קרטה, התמיד באימונים, השתתף בתחרויות וזכה פעמים רבות במקום הראשון לקבוצות הגיל שלו. גם בענף הטניס הגיע למקומות הראשונים בתחרויות, ואת יריביו לשולחן הפינג פונג הביס על נקלה. כזה היה דוד לכל אורך חייו: כאשר היה מציב לעצמו מטרה היה מתאמץ ומשקיע עד להשגתה באופן מושלם. עם סיום לימודיו היסודיים עבר דוד ללמוד בחטיבת הביניים על שם וולף ורוז קלאבין. בתקופה זו התבלט במיוחד בשיעורי הספורט, אך גם במקצועות האחרים היו ציוניו טובים והוא הוכיח שאפשר להתגבר על קשיי השפה – אם רק רוצים. בבית הספר התקיים חוג נגינה, ודוד בחר ללמוד לנגן בחצוצרה. הוא התאהב בכלי, והופיע בקונצרטים שהתקיימו בבית הספר ובמקומות אחרים. בהמשך, למד לנגן גם בגיטרה ואחיו זוכר את הערבים הרבים שבהם היו החברים מתכנסים ונהנים מנגינתו. מחטיבת הביניים המשיך דוד לבית הספר התיכון "אורט אליאנס" ("הנביאים"), שם למד במגמת מנהל עסקים. חבריו תיארו אותו כמנהיג מלידה, "כוכב בין הבנות", חייכן, ובעל חוש הומור נפלא. בהתקרב מועד גיוסו לצה"ל הגביר דוד את אימוני הכושר כדי להכין עצמו לשירות קרבי, מתוך רצונו לתרום ככל האפשר לעם ולמדינה. "דוד רצה לשרת את המדינה שלו בגאווה," מספרת יוליה קפלן, חברה מהתיכון. עם גיוסו לצה"ל, ב-2.8.1999, הוצב דוד בחיל הרגלים. לנגד עיניו עמדה המטרה לשרת, כאחיו לפניו, ב"צנחנים", אך במהלך המבדקים החליט לוותר והחל במסלול הלוחם של "גבעתי". בספטמבר 2000 פרצו אירועי "גאות ושפל" ("אינתיפאדת אל-אקצה"). פיגועי הטרור ששטפו את ערי ישראל, גבו קורבנות רבים ואלפי נפגעים. יחד עם פלוגתו "רותם" – הפלוגה המסייעת – עשה דוד תקופות ממושכות ברצועת עזה, ובאביב 2002 השתתף במבצע "חומת מגן" – מבצע נרחב שערך צה"ל בערים הפלסטיניות ברחבי יהודה ושומרון לפגיעה בתשתיות הטרור. במהלך המבצע לחם דוד בג'נין, שם השתתפה היחידה בפעילות ללכידת מבוקשים. בהמשך, עשה קו בגבול לבנון. על חוויית השירות לצדו מספרים חבריו: "להיות לידו הוסיף לכולנו ביטחון. הייתה לו תמיד נכונות לעזור בכל המצבים הקשים." ונזכר חבר מהפלוגה: "פעם אחת, כולנו ישבנו בשטח בזמן קו אימון, היינו עייפים והיה קר מאוד. דוד הסתובב בין החבר'ה וכיסה את כולנו בשמיכות חמות ורק אחר כך דאג לעצמו." דוד שאף ללכת בדרכם של הוריו שהינם מהנדסי בניין. כישרון הציור והרישום שחונן בו השתלב בעניין הרב שגילה באדריכלות – המקצוע בו ראה את עתידו. הוא קרא בשקיקה ספרי אדריכלות רבים מהם למד על האסכולות השונות, בנה דגמים של טירות, צייר סקיצות של מבנים ותכנן את הפרטים הקטנים ביותר. עם שחרורו מצה"ל, בשנת 2002, החל דוד לפעול במרץ למען הגשמת חלומו להיות אדריכל, והתכונן למבחני הקבלה למגמת האדריכלות שבאקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל". הוא עמל על הכנת תיק העבודות, הוסיף סקיצות ובנה דגמים חדשים, ואף צייר סקיצה של בית המקדש השלישי, שחלם לתכנן. "דוד דיבר על בניית בית המקדש השלישי בסופו של דבר," סיפר חברו הטוב יבגני מינדלין; "הוא לא היה אדם דתי, אבל האמין אמונה חזקה באלוהים." כדי לשפר את סיכויי קבלתו ל"בצלאל" חזר דוד אל ספסל הלימודים כדי להשלים את בחינות הבגרות ולשפר את ציוניו. מספר אמנון קרת, המורה לתנ"ך, היסטוריה ואזרחות בבית הספר "לחמן": "החיוך שלך, החיוך הטוב לא מש מזיכרוני. היית תלמיד שקדן ורציני, השתדלת מאוד. הכנת שיעורים בהתמדה ונתת המון כבוד למורים שלך. אני מודה על הזכות הגדולה שהייתה לי ללמד אותך…" במהלך התקופה שבה הכין עצמו דוד ללימודים, עבד לפרנסתו כמאבטח בגן הילדים "המעיין" שבשכונת עין כרם, והתחבב מאוד על כל צוות הגן. כתבו הגננות: "הכרנו את דוד כאדם נעים, רגיש, שקט, חביב מאוד וחייכן, אוהב לעזור ומעל לכול כישרוני בצורה יוצאת דופן. דוד היה מגיע לגן עם בלוק ציור ועפרונות ויושב ומצייר את בנייניה המיוחדים של השכונה. תמיד שאל אם אנו רוצים שיצייר לנו משהו לגן, ואכן השתמשנו בכישוריו והוא צייר לנו קופים מטפסים על העץ בחצר ומיקי מאוס, והילדים אהבו זאת מאוד." גם בבית הספר היסודי "נווה רוחמה" שבקריית יובל עבד כמאבטח, ואחת התלמידות זוכרת אותו כ"אחד האנשים המקסימים שבכל בוקר היה אומר בוקר טוב בצורה הכי יפה שיש ומחייך." הבשורה המשמחת על קבלתו של דוד ל"בצלאל" התקבלה במאי 2006, ולא היה מאושר ממנו. את האירוע החליט לחגוג עם אולגה, חברתו בשלוש השנים האחרונות, בנסיעה לפראג, שתוכננה לחודש יולי. ב-12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. דוד התחבט אם לבטל את הנסיעה, אך קיבל אישור ממפקד היחידה לצאת לחופשה המתוכננת. הייתה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לגבולות ישראל מאז שעלה ארצה, והוא התרגש מאוד, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה להתרגשות; על רקע הארכיטקטורה היפהפייה של פראג, בין המבנים העתיקים והמודרניים, הציע דוד לאולגה נישואים. בינתיים, בארץ, קיבל האח יעקב "צו 8", ועלה עם יחידתו ללבנון. הוריו של דוד החליטו שלא לספר לו על כך כדי למנוע ממנו את הדאגה, וכדי לא לפגוע בחופשה שציפה לה כל כך. אלא שיום קודם לחזרתו לארץ, התקבל בבית "צו 8" גם בעבורו. ב-6.8.2006, בשעת בוקר, נחתו דוד ואולגה בשדה התעופה בן-גוריון. עוד בשדה יצר דוד קשר עם מפקדו, וביקש להתעדכן בדבר מקום כינוס הכוחות. אביו מספר כי מיד לאחר שהגיע הביתה התארגן במהירות והתכונן לצאת ולהצטרף לחבריו בפלוגה. הוריו ניסו להניאו מלשוב לשדה הקרב, או לפחות לדחות את יציאתו לשם, אולם דוד היה נחוש בהחלטתו. "אני רוצה להיות עם החבר'ה מהיחידה שלי!" אמר, ובתוך חצי שעה כבר היה על האוטובוס בדרכו לצפון. מאמו, לא הספיק להיפרד. שלושה ימים לאחר גיוסו למילואים נכנס דוד עם יחידתו ללבנון. לחבר שביקש ממנו "לא להיות גיבור", ענה בהודעת טקסט: "טוב למות בעד ארצנו". הודעת הטקסט האחרונה שקיבלה ממנו חברתו אולגה, הייתה ערב נפילתו, ט"ו באב – חג האהבה. "יום אהבה שמח, אני אוהב אותך," כתב דוד לאולגה, והבטיח לחזור אליה מהמלחמה עם זר פרחים. ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל דוד בקרב בכפר קליעה שבדרום לבנון. גדודו קיבל משימה להשתלט על מעוזי חזבאללה ליד הכפר מרג' עיון, בגזרה המזרחית של דרום לבנון. בשעה 17:00 החל הגדוד להתקדם דרך ואדי אל-חייאם לכיוון עמדות האויב. כוח תצפיתנים של האויב זיהה את הגדוד והחל לטווח עם שני קני מרגמה 120 מילימטר. דוד, שהלך בראש הכוח, נפגע מהמטח החמישי של פצצות המרגמה ונהרג במקום. בן עשרים וחמש היה בנפלו. בקרבות הקשים שהתחוללו בלבנון באותו יום נפלו עוד ארבעה-עשר חיילי מילואים, ועשרות נפצעו. הלווייתו של דוד התעכבה עד לחילוצו מתוככי לבנון הבוערת של אחיו יעקב, שכלל לא ידע כי אחיו גויס. "זה היה כמו סרט… היינו הכוח הראשון שנכנס לליטני, מוקפים בחזבאללה, קירות הבטון של המבנים כאילו צבועים אדום והחבר'ה דיברו על כך שזה מאוד מוזר – למעלה היה ירח מלא – ט"ו באב, ועל רקע התפאורה הזו, בא המפקד לספר לי על מות אחי – החבר הכי טוב שהיה לי." מבצע החילוץ של יעקב היה סבוך ומסוכן: "כל הזמן היו היתקלויות וירי של המחבלים ששרצו מכל כיוון. זה היה בלתי אפשרי להנחית מסוק, ובקושי להביא טנק. החברים אמרו לי 'נלך בשבילך ברגל עד ירושלים'." רק לפנות בוקר לאחר 30 שעות שהייה בשטח, הצליחו הטנקים להתקרב, ויעקב פונה עם שני פצועים מהגדוד, ומהגבול הוסע היישר להלוויה בירושלים. דוד הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, כשהמונים מלווים אותו בדרכו האחרונה. "כמו בחייו כך במותו איחד דוד בין כל חלקי החברה הישראלית –" סיפר אחיו בכאב – "צברים, רוסים, והרבה ירושלמים." סגן ערן מגן, מפקדו של דוד, נפרד ממנו בשירו של יהודה עמיחי "אהבת הארץ". דוד הותיר אחריו הורים, אח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל על מצבתו נחקקו המילים: "נפל בקרב בדרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה" ספד לדוד מפקד הפלוגה המסייעת, רב-סרן אייל שפירא: "… ביום רביעי יצאנו יחד למשימה החשובה והקשה. … הדרך הארוכה הלחיצה את כולנו, אך בעודי הולך הבחנתי בך, סוחב תיק גדול, תיק שסימל את דמותך. הדרך שבה סחבת אותו מבלי להניד עפעף העידה על צניעותך ועל נכונותך לבצע כל משימה חרף הקשיים. היה בך שקט פנימי ששידר עוצמה וביטחון לכולנו. המים והמזון שסחבת עבורנו סימלו את הרגישות, האכפתיות והרצון לעזור. ומעל לכול, הדגל הכחול-לבן שראינו על תיקך חיזק את כולנו והזכיר לנו את אהבתך ארצך…" סיפר מפקד הגדוד, סגן-אלוף דרור נדם: "… עברתי בין שורות הלוחמים ומתחת לשכבת צבעי ההסוואה יכולתי לראות את העיניים הבורקות, ובתוכן גם עיניו של דוד, במבט נחוש המעורב בחשש מפני הצפוי. לא עבר זמן רב עד שהותקפנו בפצצות המרגמה, שגרמו למותו. התנועה המהירה של לוחמי הגדוד אל פאתי מרג' עיון, גרמה להפסקת ירי הקטיושות לעבר אצבע הגליל." בביתו של דוד התקבלו מכתבי פרידה רבים שכתבו חבריו – באזרחות ובמילואים – ומפקדיו. חברו סשה נפרד ממנו בשיר שכתב: "?'שיהיה לילה,' אמר הוא חרישית / והחשכה ירדה על הארץ. / לפתע נשמעה שריקה, ואחריה היו צעקות, / פיצוץ וכאב, ולאחר מכן הייתה דממה. // פקחת את עיניך והתרוממת מבלי לומר מילה. / הבטת מטה בעומדך על הענן / ובאותה העת נשבעת לעד / שלא תשכח אותם לעולם. // 'אך מדוע הגיעה שעתי בטרם עת?' / שאלת כשעמדת על סף השער. / 'סלח לי, היינו זקוקים למלאך בגן עדן / ואתה הוא המלאך.'?" כתב מיקי אביב, חבר לפלוגה: "דוד האמיץ. אמיץ כי זו גבורה ללכת בראש כוח גדול ומשמעותי בייחוד כשהמשימה מסוכנת ולא פשוטה. תמיד תיזכר כאיש שקט וטוב ונדיב ואדיב. … תמיד אזכור את טוב לבך ואת השקט הנפשי שלך." כתב יונתן קסוס: "… אני רוצה להצדיע לך על האומץ שהיה לך ללכת בראש הכוח, דרוך ורציני, לסכן את החיים שלך למען חבריך. … הלוואי והיו עוד הרבה אנשים כמוך בעולם הזה, הקטן הזה, שאני מכיר וחי בו…" שיר לזכרו של דוד שכתב רונן הרשקוביץ, חבר לפלוגה: "נישאת אלונקה על כתפיים שחונות / אלונקה כבדה נישאת. / ואין משמעות לבשר שנצרב / ואין משמעות לכאב. / הלוואי וידענו פצוע שוכב / ולזמן עוד הייתה משמעות עדיין / ואנחנו ממשיכים לצעוד בדממה, צועדים בכאב / היה לנו אח, עכשיו אין…" האירועים הקשים בלבנון סוקרו בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. כתבות רבות נתפרסמו על דוד, והן מרוכזות באתר האינטרנט שהוקם לזכרו, בכתובת http://davidshmidov.org/index_heb.html. באתר מופיעות גם תמונות מתקופות שונות בחייו – ובהן תמונותיו מטיולו האחרון בפראג, סרטוני וידאו, וכן ציוריו ורישומיו המדהימים של בתים ובניינים, שלאחר נפילתו קיבלו משמעות מצמררת: ציור של עיר חרבה עם קליע שיצר חור בתוך החומה בצורת מגן דוד, ותכנון אדריכלי של בית המקדש השלישי עם יסודות מהמקורות של המזבח בשילוב מוטיבים מודרניים של זכוכית. האיורים מופיעים אף הם באתר האינטרנט לזכרו. עוד הונצח דוד בתערוכת הצילומים "מבט פנימה" – צילומים ממלחמת לבנון השנייה של פלג אלקלעי, חברו לפלוגה, שהקדיש את התערוכה לזכרו. תמונות התערוכה מופיעות באינטרנט, בכתובת: http://www.flickr.com/photos/30939337@N00/sets/72157594492503965/. במסגרת מפעל המלגות לסטודנטים להנצחת מאה ותשעה-עשר חיילי צה"ל שנפלו במלחמת לבנון השנייה מיסודה של משפחת יונס נזריאן מלוס אנג'לס, נקראה אחת המלגות על שמו של דוד שמידוב. בפברואר 2007 ניטע עץ לזכרו של דוד על ידי בנות אולפנת "להבה" שבקדומים. כן הונצח דוד בבסיסו, שם מתקיים טורניר כדורגל לזכרו.