שמחי, זכריה

בן צביה וחיים. נולד ביום כ"א בניסן תשי"ב (16.4.1952) ברמלה. הוריו עלו מתימן והשתקעו ברמלה, בה השלים זכריה את לימודיו בבית-הספר היסודי 'ביל"ו' ובבית-הספר התיכון 'בדק' בלוד. בתחילת נובמבר 1970 התגיס לשירות סדיר. אחרי שעבר אימוני טירונות הוצב בחיל האוויר ועבר שורה של קורסים מקצועיים, ביניהם מכונאי מטוסי יירוט. עלייתו בסולם הדרגות היתה מהירה וציוניו במבחני הקורסים גבוהים מאוד. בסיימו את השירות הסדיר, הצטרף לשורות צבא הקבע. הוא פרש לשנה אחת מן הצבא והמשיך לשרת במילואים. באוקטובר 1977 חזר אל צבא הקבע והועלה לדרגת רס"ל. מפקדיו ציינו אותו כ"בעל מקצוע ברמה גבוהה, בעל פוטנציאל לקצונה, ממלא תפקידו באמונה ומסור למקום עבודתו". בשנת 1978 נישא לרחל ולזוג נולדו בן ובת. זכריה אהב את החיים במסגרת משפחתו. הוא עזר לזולת באשר הוא, ובשעות הפנאי אהב לקרוא ספרים, לבצע עבודות נגרות ולשחק שש-בש. במהלך משחק שש-בש, בעת שירותו בגף הדרכה, נקרא בדחיפות לקבל תוצאות בדיקת דם, ומאותו יום, 13.9.1984, אושפז לעתים תכופות בבית-החולים אסף הרופא. זכריה לחם בעקשנות במחלתו ובאחת הפעמים אמר: "אני אתגבר על המחלה ולא היא עלי". אך המחלה היתה חזקה ממנו ולאחר כעשרה חודשים קשים, ביום ג' באב תשמ"ה (21.7.1985), נפטר זכריה. למחרת הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בעיר מגוריו, רמלה. הותיר אחריו אישה – רחל, בן – רזיאל (רז), בת – דגנית, הורים, שני אחים – עוזי וזוהר, ושתי אחיות – יונה ונצחית. במכתב תנחומים כתב מפקדו למשפחה: "הכרתי את זכריה מיום הגיעו לכנף, חייכני ומוכן לעזור לכולם. ידעו מי הוא 'שמחי', זה היה כינויו וכזה היה. הוא ליווה כל דבר בחיוך, גם ברגעים הקשים. תמיד אופטימי. ידענו שהוא חולה, אך בכל ביקור ובכל פגישה, תחת לעודד אותו יצאנו אנו מעודדים ממנו". בנו, רזיאל, נשא בבר-המצווה שלו דברים שכתב לזכר אביו: "שנים ספורות גדלתי במחיצתו ותרומתן גדולה, / שנים אשר בזיכרוני חרתו דמות נאהבת ואצילה. / צנוע וענו עם חיוך על השפתיים, / כאיש צבא דגול, חסון ורחב כתפיים. / וכשנשא אותי על כתפיו היה צחוקי גואה, / ובפני כל החברים בגן, באבא הייתי מתגאה. / האציל עלי מחוכמתו, העניק לי חום וחיבה, / ובאורך-רוח ישב עימי ולימדני קריאה וכתיבה. / חמש שנים יפות אותן אסור לשכוח, / כי הן שנתנו לי את הרצון והכוח. / ללמוד ולהשכיל ולרצות להוכיח, / כי על יסודות איתנים גדלתי אשר בזכותם אצליח. / ואורו של זה הנר יעיד, / כי זכרו של אבא עימנו תמיד"