שמחוני, בצלאל (“צלי”)
בן אברהם וזמרה. נולד ביום ט' בתמוז תש"ט (6.7.1949) בגבעת המורה. לאחר שעברה המשפחה לקריית חיים למד בבית הספר היסודי "מגינים" ובבית הספר התיכון שם. אחרי כן המשיך בבית הספר המקצועי שבקריית שפרינצק. הוא היה נער חביב וטוב, צנוע ונחבא אל הכלים, נעים הליכות, מקובל ואהוב על הכל. טוב לבו לא ידע גבול. בעודו נער הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה פעיל מאוד בה. הוא עסק בהדרכה מתוך מסירות ואחריות והפך לדמות נערצת על חניכיו, שהקנה להם ערכים אנושיים, של נאמנות ומסירות. הוא היה הרוח החיה בין חבריו והיה מקבל על עצמו כל מיני משימות של ארגון פעילות חברתית, מתוך נכונות למלא כל קריאה וכל שליחות. הוא היה עושה הכל מתוך הכרת חשיבות השליחות, בפשטות, ברצינות ובאחריות ללא גבול. בהתקרב מועד גיוסו שאף להתנדב לטיס אולם מאחר שחסרו לו נתונים מסוימים הפנו אותו לחיל החימוש, אך הוא העדיף להתגייס לחיל קרבי, משום שהאמין כי בחיל כזה יוכל לתרום כמלוא יכולתו לצה"ל ולמדינה. צלי גויס לצה"ל בנובמבר 1967. כאשר הוצע לו ללכת לקורס חובשים ענה לממונים עליו: "אם אתם מוצאים אותי כשיר לכך אלך ואלמד ואהיה חובש קרבי טוב". הוא נראה אז כאדם מאושר שכל מאווייו התגשמו. הוא סיים את הקורס כחובש מעולה ובפני אמו (אחות בקופת חולים) התגאה בכך. בצלאל השתתף בפעולות נועזות ובקרבות רבים הצטיין גם כלוחם וגם כחובש. הוא ידע תמיד לשלב את החובה שבלב עם ההעזה שבקרב. רבים מחבריו חוזרים ומספרים על בטחונו העצמי הרב, אמונתו העמוקה במעשיו, קור רוחו ואומץ לבו. לא פעם הציל את חיי חבריו תוך סיכון עצמו. בליל ט' בטבת תש"ל (17.12.1969), כשהיה בצלאל בסיור שנע על גדות התעלה, נתקל הסיור בכוח מצרי גדול ובקרב שהתחולל נפגע אחד מחבריו. בצלאל חש לחבוש את הפצוע תחת מטר יריות והפגזה כבדה. אמנם את הנפגע עלה בידו להציל אך תוך הגשת עזרה נפל הוא עצמו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. במכתבו האחרון להורים כתב שבקרוב יבוא לחופשה של ימים אחדים וכך גמר את מכתבו: "אבל הכל ביד הגורל!" מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להורים השכולים: "אותם הרגעים בהם רץ צלי ז"ל לחבוש את חברו ורגע נפילתו יש בהם אולי יותר מכל דבר אחר כדי לבטא את אישיותו המיוחדת והמופלאה. צלי חתם את דרך חייו כאחד מגדולי לוחמיה של היחידה. לוחם וחובש, ששילם את המחיר היקר ביותר בשביל אמונתו בגדולת המשמעות של מעשינו בגבולה הארוך והקשה ביותר של המדינה – תעלת סואץ. צלי התנדב אלינו ודרך הכשרתו היתה דרך חתחתים. הוא נלחם בשיניו ובציפורניו מול איתני הטבע. הוא ידע שהוא חייב לעבור ולגמור. הוא סיים את הכשרתו בהצלחה ואז כבר ידענו שהאיש שלנו, צלי, יעשה הכל, יוכל לכל ואכן לא התאכזבנו. הוא נכנס לפלוגה מבצעית והפך לאחד מלוחמיה – – – צלי היה אדם עניו וצנוע. נדמה היה בתחילה שהוא מסוגר במקצת, אך במרוצת הזמן ידענו שהוא מלא חיים, אהבה, שמחת חיים, עליצות – וכל השקט הנפשי היה רק כדי להצניע את מעשיו". המפקד מוסיף וכותב כי הוא אהב את החיים אך מאידך גיסא ידע מהו מחירם. "הוא ידע שאין חיים ללא מחיר ומעל הכל חיינו הם היקרים ביותר, כי מחיר חיינו הוא מיטב בנינו לוחמינו". בהמשיכו את מכתבו הוא מציין כי בצלאל התנדב למשימות ועבר כמה היתקלויות והפגזות כשפניו מחייכים ומשרים בחיוכם את אווירת הביטחון. הוא כותב: "צלי ידע שעל דורנו זה הוטלה אחת המשימות הקשות ביותר של תולדות תקומת ישראל. הוא ידע שאכן הוא וחבריו מהווים את דור ההמשך וכי לא רק יוכלו למשימה שהוטלה עליהם אלא יפליאו להרקיע שחקים בה. – – – הוא ידע את משמעות המלה 'חירות'; הוא ידע שאכן מלה זו רקומה ברקמת דם יקר של עשרות בנים שנפלו. – – – הוא נפל ואיננו אך האמינו לי שהוא בינינו ויישאר בינינו לתמיד. הוא ושכמותו, חבריו נופלי היחידה, יהיו לנו הלפיד המאיר את דרכנו יומם ולילה". מורי בית הספר יל"ג שבחיפה הקימו יד לחובש הקרבי סמל בצלאל שמחוני ז"ל, בנו של מנהל בית הספר, שנפל בהושיטו עזרה ראשונה לחבר לנשק בשדה הקרב; המקרה השאיר רושם על המורים והתלמידים והם החליטו להקדיש לזכרו בבית הספר קורס ללימוד שיטות עזרה ראשונה. מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון, נערך טכס סיום הקורס ומעלים בו את דמותו של החובש שנפל בקרב מתוך הקרבה להצלת חיי אדם; בחוברת "לחובש" פורסמה כתבה על מפעל חינוכי זה והובאה רשימה לזכרו
