שמחוני, אריה (“אקי”)

בן חנוך ורות, מוותיקי המתיישבים בנהלל. נולד ביום כ"ד באייר תש"ז (14.5.1947) בנהלל. מילדותו היה שקט ונבון והיה מסתובב ליד אביו בעבודתו ומוצא עניין בכל דבר. הוא למד בבית הספר היסודי ובבית הספר החקלאי בנהלל. אחר הצהריים, לאחר הלימודים, היה יוצא לשדה לקצור ולהעמיס עם אביו עגלות ירק גדושות. המיכון במשק הלך והשתכלל; בתחילה הטרקטור ואחריו באו המקצרה והמכסחת – ואקי עבד בכל הכלים הללו בנאמנות ובמסירות. אף על פי שהיה תלמיד מעולה, נראה שהוא נהנה ביותר לסלק את תיקו ולצאת לחצר ולמשק כדי לעבוד. הוא סבר כי המחברות אינן חשובות בהשוואה לירק לפרות, שהרי אין הן הנותנות את החלב וחשיבותו של החלב מובנת! בכלל אהב לעבוד, ליצור, לפעול ולהוציא מתחת ידיו דברים מועילים; ובשעת עבודה היה אקי כולו בתוך תוכה ומזדהה עם מעשה ידיו. אקי אהב את העבודה ויותר מכל ידע כיצד לעשותה היטב, בשקט ובדייקנות. הוא אהב לשוט בארץ ונמנה עם חוג הטיולים של תנועת המושבים, והיה מוכן לוותר על הלימודים כדי לצאת לטיול אחת לחודש. הוא היה בין ותיקי המטיילים, שהיו מהלכים לאטם בסוף השיירה – ולא מחולשה. הם ידעו למצות עד תום את התענוג שבהליכה ואת ההתבוננות בנוף. נוסף על פעילותו הרבה היה חבר בנבחרת הקליעה של בית הספר. הוא היה אחראי ושקול בכל מעשיו ובשעת שיחה היה מדבר בנועם ובהומור האומר בגרות, תבונה וביטחון. חיוך מבויש מלבב ריחף תמיד על שפתיו, שלא הרבו בדברים. הוא לא היה פזרן במלים, ורק מעשיו העידו על טיבו האמיתי. אקי העניו, הצנוע והשקט אהב לשיר בקולו העמוק והיפה. בעיקר אהב את השירים הישנים והשקטים – שירי אוהבים ושירי עצב. אקי גויס לצה"ל באוקטובר 1965. לפני מלחמת ששת הימים נפגע בקורס צניחה, ושוחרר מהשירות. ביום ב' בסיון תשכ"ט (19.5.1969), נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנהלל. לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו, הנושאת את השם "אקי;" כן הוציא לאור מושב חצבה ספר לזכרו בשם "הלך האביב" "בעיני מצלמתו בתקופת שירותו בחצבה" (באחד הימים הביא אתו מצלמה משוכללת והרבה לצלם תמונות מחיי המקום והסביבה, תמונות אלו כונסו בספר זה). ביום השנה השלישי לנפילתו נחנכה בבית הספר היסודי בנהלל ספרייה לזכרו הנושאת את שמו.