שמחוני, אבנר (“אבנריק”)

בן אסף ודלילה. נולד ביום ז' באב תש"ח (12.8.1948) בקיבוץ תל- יוסף. למד וסיים את לימודיו בבית-הספר המשותף לתל-יוסף ולעין-חרוד. השתייך לתנועת "הנוער העובד", עסק בספורט, שהיה קרוב מאד ללבו – ובעיקר בכדורסל. הוא הדריך גם קבוצת ילדים ועסק בשחייה. פעמים אחדות השתתף במירוץ התבור. כן נמנה עם המנגנים בתזמורת כלי-הנשיפה של חברת-הילדים בתל-יוסף. בשעות-הפנאי שלו הקדיש את עצמו בעיקר לספרות ולעבודה ציבורית ובשני שטחים אלה היו לו נטייות. רשימותיו מעידות על צורת-הביטוי שלו, כי יפה-סגנון היה. הוא ערך את העלון של חברת-הילדים וראיין את בני-גילו והטיף לחבריו. פעילותו הציבורית היתה בקרב חברת-הילדים – כמדריך האחראי להם. הוא היה שופע רגש וכושר הזדהות עם הזולת. לב אוהב פעם בקרבו והוא מצא סיפוק במעשה הטוב. הוא הביט לתוכם של דברים ולא נהג להקל ראש בכמה דברים. לא יכול היה להשלים עם העזיבה, כי האמין שהקיבוץ הוא המקום אשר בו קיימים ערכים של שוויון, שיתוף וכיוצא באלה. "אוי ואבוי", התבטא פעם במכתב, "אילו היו קיבוצים חדלים מלהיות!" אבנר לא אהב להתפאר בדיבורים על מעשים. אמנם יפה היה, לדעתו, לדבר גבוהה על אידיאלים אך מה רב המרחק מדיבור למעשה. הוא היה דורש יותר מסירות לענפי-המשק ויותר פעילות חברתית. ישר-דרך היה, כן ומסור. צניעות, ענווה, תום ואמונה היו נסוכים על פניו ואלה ינקו ממקור טהור שבקרבו והתבטאו בענייניו האישיים והמשפחתיים ואף בערכי הלאום והחברה. למשפחתו היסב נחת והם שמחו לראותו מצליח בלימודיו ולאחר-מכן עובד בפרדס – ענף אשר בו בחר. הוא היה נושא בעול הזה בכל המסירות עד יום גיוסו לצה"ל באוגוסט 1966, כאשר הוצב לחיל-השריון. גם כשהיה בא לחופשה קצרה ביותר היה רץ לעבוד בפרדס, שבו מצא סיפוק רב. בצבא היה מסור לתפקידיו, לחם לצדק ועקשן, אף כי געגועיו בצבא לבית-משפחה תקין היו גדולים מאד; קשור היה לאמו והתעניין בכל פרט הנוגע לה. אך הנה פרצה מלחמת ששת הימים וכמובן שאבנר השתתף בחיל קרבי. בסיירת השריון דהר עם הג'יפ תוך קרבות-דמים מרפיח ועד התעלה. לבסוף חזר הביתה והיה לו רבות לספר על הימים הקשים ועל הסכנה התמידית שהצבא היה נתון בה – והכל ברוח טובה. כתום המלחמה נמשכו התקריות בגבולות ואבנר היה על משמרתו במפרץ סואץ. הוא לא פסח על שום תקרית רצינית. אך בעשרה בטבת תשכ"ט (31.12.1968) עלה הג'יפ אשר בו נסע אבנר על מוקש וכך מצא אבנר את מותו; זה היה דרומית לראס-סודר. אביו, אסף, אשר נודע לתהילה כמפקד במלחמה- הקוממיות ולאחר-מכן היה אלוף פיקוד הדרום במערכת-סיני והניף את דגל ישראל בשארם-אל-שייך יחד עם משה דיין, נפל על אדמת ירדן וגופתו הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. אף בנו, אבנר, הובא למנוחת-עולמים באותו מקום – הלא הוא בית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. מפקד-היחידה כתב מכתב-תנחומים למשפחתו וציין את אבנר בתפקידו האחראי שדרש חריצות, מסירות, תבונה ואחריות, שבהם היה עושה לילות כימים. "בכל מקרה של משימות מיוחדות", המשיך המפקד בשמו ובשם חיילי היחידה, "היה אבנר בין המתנדבים הראשונים וכך ירד עלינו האסון שעות ספורות לאחר שחש לסייע לחבריו. המפקדים והחיילים כולם העריכו את המנוח אשר ויתר על זכויותיו, פעל תמיד בצורה נכונה וביצע את משימותיו בשלימות ואף מעל הדרישות… חבר ומפקד מעולה נלקח מאתנו". משק תל-יוסף הוציא בפברואר 1969 את עלונו "מחיינו" שהוקדש לאבנר. לאחר-מכן הופיעה חוברת בשם "אבנר" – עליו ולזכרו. בתל-יוסף ניטע גן ואבן-זכרון הוצבה בתוכו על-שם אבנר. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.