שמחון, שלמה

בן מוריס ורוזה. נולד ביום כ"ה בחשון תש"ו (1.11.1945) בקהיר שבמצרים וסיים שם שש כיתות לימוד בבית ספר יסודי. בעקבות מערכת סיני הורע מצב יהודי מצרים ובראשית שנת 1957 עלה בידי המשפחה לצאת מקהיר לאירופה ומשם – לישראל. המשפחה התיישבה בדימונה והאב התחיל לעבוד כמנהל חשבונות במפעלי ים המלח. למרות ששלמה לא ידע עברית, נתקבל לכיתה ז' בבית ספר יסודי בזכות כשרונותיו. הוא התאקלם יפה בקרב תלמידים שנקבצו לדימונה מגלויות שונות והיה חרוץ ושקדן בלימודים. לא היה דבר קשה בשבילו ועד מהרה למד את השפה. הוא נודע באופיו הטוב, הלבבי והחברותי. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי התחיל ללמוד בבית הספר התיכון המקיף א' בבאר שבע והצטיין כתלמיד מעולה ביחוד בתחום המתמטיקה. לכן נשלח מטעם בית ספרו למחנה מיוחד של "נוער שוחר מדע" במכון ויצמן. בחודשי החופשה בקיץ היה בא לעזרת אביו בפרנסת המשפחה ועבד במחלקה האדמיניסטרטיבית של מפעלי ים המלח. חלק ממשכורתו חסך ללימודים התיכוניים והאוניברסיטאיים. שלמה גויס לצה"ל במחצית ינואר 1966. במסגרת התכנית לקידום חיילים יוצאי ארצות המזרח, איפשר צה"ל לשלמה לעבור לירושלים לשם הכנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית, לאחר תקופת שירות של שנה אחת. הוא היה פשוט בהליכותיו, מצניע לכת ובנה את עתידו מתוך הכרה כי "אף אחד אינו חייב לי דבר ואני איני חייב דבר לאיש", כפי שאמר. לאחר שסיים את קורס ההכנה, נתקבל כסטודנט מן המניין באוניברסיטה ובחר בשני חוגים: פילוסופיה וסטטיסטיקה. הוא התחייב להשלים את שנות שירותו הצבאי במסגרת העתודה האקדמית. במרוצת הלימודים עבר קורס מ"כים וקורס קצינים. עוד בהיותו סטודנט נתקבל כמורה למתמטיקה בבית הספר התיכון בדימונה. בראשית 1969, כעבור שנתיים של לימוד בחוג הסטטיסטיקה, עזב את ההוראה והתחיל לעבוד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בירושלים, במחלקת המיתודות, אשר בה היה עוזר מקצועי. שלמה התמחה בניתוח סדרות סטטיסטיות עונתיות בתחומי החקלאות. את הסטטיסטיקה ראה שלמה כמקצוע לחיים, אבל בפילוסופיה ראה אמצעי להרחיב דעת ואופקים. נוסף על זאת אהב שלמה לצייר תמונות נוף ולכתוב שירים. מיזוג זה של מחשבה (פילוסופיה) ורגש (ציור ושירה) – מילא את כל עולמו. באמצעות הפילוסופיה חיפש את הדרך לאושר רוחני מופשט, אך את האמצעים החומריים, שעליהם ביסס את האושר הזה, שאב מתוך לימודי הסטטיסטיקה. הוא ידע להתיידד עם כל אדם, ונהג בידידיו גילוי לב מלא. לגילוי הלב שלו נתלוותה נטייה לוויכוחים ולהתפלספות. מטבעו התנגד לכל כפייה דתית, אבל יחד עם זאת הבין ללב האדם הדתי וכיבד אותו. בוויכוחיו גם התריע על קיפוח בני עדות המזרח והיה מלא דאגה להשכלתם ורגיש באופן מיוחד לבעיה של העדות השונות במדינת ישראל . חברתו מרים הייתה יוצאת רומניה, וכדי להתקרב להוריה למד רומנית ולאחר זמן קצר שלט בשפה זו. זמן קצר לאחר שהתחיל לעבוד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נפטר אביו ואז אמר לחבריו שהאושר עזב אותו לעולם; עד כדי כך אהב את אביו. אחרי מות אביו היה מתקשר יום-יום טלפונית לאמו ואת כל שבתותיו בילה במחיצתה בדימונה. הוא רכש דירה בדימונה וקבע את מועד נישואיו לאחר שנת האבל על מות אביו. בסוף שנת 1969 נקרא לשירות מילואים – שירות התנדבות מיוחד לעתודה האקדמית; אנשי מילואים אלה היו מיועדים למעוזים באזור התעלה. במכתבו האחרון תיאר את המורל הגבוה של חבריו וציין כי יצר הקיום של החברים מביא לידי רצון "לחיות בכל מחיר" ולא להיפגע. "אין מדברים על רוח לחימה ועל הקרבה, אלא איך צריך שלא להיפגע וכל אדם בעל ניסיון מספר במתח רב את פחדיו בזמן ההפגזה – – – בלילה, כשנמצאים בעמדה, יש שהות ארוכה למדי להרהר, לחשוב על דברים ברומו של עולם, על כל הסיסמאות, 'אף שעל אדמה' או 'שטח תמורת שלום' – – – מה שמעניין הוא כי למרות האוירה המיוחדת השוררת יש חיים תקינים – – – – והרי קל לשבת בעורף, לא להתרגש ולחיות חיים סדירים. דווקא כאן", כתב שלמה, "מצאתי אחווה וידידות שייתכן ולא הייתי פוגש בהן לעולם. זרים נעשים תוך שעה קלה הידידים הטובים ביותר בעולם. עזרה הדדית וכל המושגים היפים מתגשמים כאן הלכה למעשה". ביום ט"ז בטבת תש"ל (25.12.1969), כשעמד בעמדת התצפית בגזרה המרכזית, נפתחה עליו לפתע אש ושלמה נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בדימונה. אחרי נפילתו הועלה לדרגת סגן-משנה. ב"שלושים" לנפילתו ערכה עיריית דימונה אזכרה משותפת לשלמה ולאביו, שמלאה שנה לפטירתו. עד כדי כך היה שלמה מקור גאוה לעיר; שמו נקרא על חדר התרבות בשיכון הסטודנטים על הר הצופים, שבו התגורר שלמה; מטעם עיריית דימונה יצאה לאור חוברת בשם "לזכרם" ובה סיפור חייו וסיפור חייהם של בני דימונה, שנפלו במערכות ישראל; בספר "נזכור" בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבעריכת יהודה האזרחי, הועלה זכרו וסופרה פרשת חייו ומותו; במלאת שנה לנפילתו הוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ספרון לזכרו הנושא את שמו, אשר הוכן על ידי חבריו. בספרון זה כלולה פסקה קצרה בזו הלשון: "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תקדיש לזכרו פרסום טכני על העונתיות והמגמות בישראל 1956-1969 – נושא שעליו עבד בעבודתו המקצועית". מדור מיוחד הוקדש לו בספר "לזכרו ולהזכיר" – יד לבוגרי בית הספר התיכון המקיף בבאר שבע