שמואל, עמית

בן הזקונים של חנה וסמי. נולד ביום ט"ז בחשוון תש"ם (6.11.1979) במושב בית יוסף שבעמק בית שאן. אח לנחום, בני ואליקי. עמית גדל במושב, בסביבה חמה ואוהבת, והיה ילד התפנוקים של אבא ואימא. אהבה גדולה הייתה לו לבעלי חיים, והוא גידל בחצר הבית תרנגולים ואווזים שטיפל בהם במסירות רבה. את לימודיו החל עמית בבית הספר הממלכתי-דתי המשותף בשדה אליהו, והמשיך לחטיבת הביניים ולתיכון בבית הספר המקיף "אורט" בבית שאן, שם למד במגמת חשמל. הוא השקיע מאמצים רבים ברכישת המקצוע וסיים בהצלחה את לימודיו. עמית היה דמות בולטת מאוד בקרב המשפחה והחברים והקרין אהבה גדולה לסביבה. מוקף היה חברים רבים שהעריכו את תכונותיו הטובות ואת היותו ידיד נאמן ואיש סוד בעת צרה. ידי הזהב של עמית נגעו בכל מלאכה, ובעיקר במלאכת עבודות החשמל שבהן התמחה. הוא סייע לאביו בעבודה החקלאית, הושיט ידו לאמו, ועזר גם לאחים ולגיסות. אהבתו לאחייניותיו שובל ותגל לא ידעה גבול, וכן היה גם קרוב מאוד לגיסתו אתי. חיבתו לילדים הייתה ידועה, ובמיוחד אהב להצחיק אותם. בשעותיו הפנויות עבד אצל קבלן, חסך כסף והצליח לפנק את עצמו, לבלות וליהנות. עמית התגייס לצה"ל ב-24.3.1998 והוצב לחיל החימוש. את הטירונות עבר בבסיס הטירונים "זיקים", ולאחריה החל בקורס לחשמלאות צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בבה"ד 20 שבצריפין. עם סיום הקורס הוצב ביחידת חה"ן שבבית הלל, בגליל העליון, ושם שירת עד יומו האחרון. יחסים מיוחדים נרקמו בינו לבין מפקדו רמי שחרגו בהרבה מהיחסים המקובלים בין מפקד לפקודו. עמית נפל בעת שירותו ביום כ"ט בשבט תשס"א (21.2.2001), שבוע לפני חופשת השחרור מהצבא, בתאונת דרכים סמוך לביתו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושבו, בית יוסף. הותיר הורים ושלושה אחים. הספידה את עמית אמו: "היה לי בית עם ארבע קורות. קורה אחת נפלה, והבית שלי קרס. אהוב נפשנו, מקור גאוותנו. היה לי אוצר במשך עשרים ואחת שנה. כל רגע במחיצת היהלום הזה היה חלום – והחלום הזה נגמר. הוא היה מושא ההערצה של כולנו. בכל מעשיו והצלחותיו התבשמנו, ורווינו ממנו כל כך הרבה אושר. הוא היה צנוע ועניו והחזיר לנו תמיד באהבה. עמיתי, דווקא אתה, האביר שבאבירים, הגדול שבגדולים, הטוב שבטובים. דווקא אתה, המצחיק שבמצחיקים, החבר שבחברים. דווקא אתה, שכל כך אהבת את החיים וידעת לנצל כל רגע ורגע. דווקא אתה, מבלי לחשוב על כמה זה עולה ואם זה כדאי, הפקת הנאה מכל מצב שאפשר. … גדולים וקשוחים נמסו מלשונך, היפות שבנשים נפלו לרגליך. ואתה בדרכך נתת לכל חבריך, מכריך וידידיך הרגשה שאתה פה, אתה שם, ובעצם אתה בכל העולם." ועוד כתבה האם: "עמית שלי, בני המסור והחרוץ, בני המוכשר, המקובל בכל מקום ושמח בחלקו. בני השקט והצנוע שתמיד העניק אהבה, נתן כבוד לכולם, והושיט יד לעזרה לכל אחד. כמה דאגות וכמה פחדים, לילות טרופי שינה וימים של חרדה, הן בצבא והן בכל נסיעה. והכול התמוטט עלינו בשנייה אחת שהרגה אותך והרסה את המשפחה. אני בוכה עליך בני, וגם השמים, אני בוכה עליך, פרח יפה שנקטף ונגדע ללא עת, ואתה רק בן עשרים ואחת שנים. אני בוכה על החלומות שלא תגשים, על האהבות שלא תדע, על השמחות שלא תראה, על החתונה שלא תהיה, על הנכדים שלא נראה. עמית שלי, קשה עליי עד מאוד הפרדה ממך, בן אהוב. … אנו לא נפרדים כי אתה תמיד עמנו, נצור בלבנו וחרות בזיכרוננו. נוח בשלום על משכבך." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב אלוף-משנה שימי דניאל, מפקד היחידה: "עמית שירת כחשמלאי ציוד מכני הנדסי ביחידת מחסני החירום בבית הלל. עמית היה חייל למופת, אשר התנדב ראשון לכל משימה וקידם רבות את התחום שבו עסק. עמית שאף לשלמות העשייה ושקד שעות רבות על ביצוע מטלותיו, זאת על מנת להכשיר את הציוד לכשירות תקינה. עמית רקם מערכות יחסים ייחודיות עם חבריו ליחידה והיה מלא מרץ ושמחת חיים, ובעל חוש הומור ייחודי. בנועם הליכותיו ובת צחוקו, היה עמית לחביב מפקדיו וחבריו. מותו של עמית בטרם עת ובנסיבות קשות אלו, דווקא שבוע טרם סיום שירותו הצבאי, שירות שבו סיכן לא אחת את חייו בעת שהייה בלבנון ועל גבול הלבנון, מותיר חלל גדול, הלם וזעזוע בקרב מפקדי היחידה וחייליה, שאהבו את עמית עד מאוד." כתב מפקדו של עמית, רמי מרום: "הנה אתה מתעורר אחרי לילה שקט בגזרה ועומד בשעה 7:30 למסדר בוקר עם הקוקו בשיער והחיוך התמידי. היית איתי כמעט שלוש שנים שעברו מהר ונקטעו מהר, דמותך חסרה לי בכל מקום. אין מקום בבסיס שלא ח?ר?ת?? את שמך בגדול ושידך לא נגעה בו. היית לי חייל למופת, ממושמע ובעל אישיות וכבוד. נתת את לבך למטרה והקדשת את רוב זמנך. אני עדיין חולם אותך. בחלום אתה מופיע יפה, עם חיוך וחוש הומור, ותמיד אומר לי שאתה נמצא וקיים וממשיך לחיות. … אזכור אותך תמיד, ואנציח את זכרך לתמיד." משפחתו של עמית הוציאה ספר לזכרו המאגד רשימות, דברים לזכרו ומכתבי פרדה רבים. כתב בני, אחיו של עמית: "יושב אני וחושב ברגעי הדממה / ומיום מותך הכול נראה כשממה. / המילים שאכתוב אינן יכולות להביע / עד כמה הלב שותת ופגיע // מיום מותך לא נותרה מנוחה בלבי / … // כל מה שהיה כבר לא יהיה / אבל הכול נשמר בזיכרון / כי אנחנו לא נשכח / תמיד נזכור ועד לפרט האחרון // ואתה אינך עוד… // והנה שבוע לפני השחרור / נחת עלינו אותו יום ארור / שבו נקטעו חייך באחת / בכביש הדמים שסימן בו נחרת / אך בחייך הקצרים שנגדעו טרם עת / למדנו ממך להעניק ולתת / ובנפשנו עמית הטבעת חותם / כאיש משפחה, חבר ואדם!" כתבה חברתו של עמית, תהילה: "… תכננו לנו עתיד משותף. הבטחת שאני ואתה נתחתן ונאהב. והיום אני לבד, מנסה להמשיך בחיים חדשים, אך קשה לי מאוד. היום, כשאני באה למושב, הכול שונה, מרגישים את העצב באוויר. אתה הכנסת חיים למושב, ובמותך הכול נדם. עמית, אומרים שלאנשים טובים יש מקום בכס המרומים. בטוחה אני שנשמתך סובבת בין מלאכים. הנך רואה ושומע, אך לא יכול לומר דבר. ואני פה למטה נותרתי עם זיכרונות, בלב שבור וקר. שולחת לך את אהבתי, יקירי, ואת אישיותך מנציחה אני במעמקי נשמתי." ביום הזיכרון תשס"ג נישאו דברים לזכרו מפי חברת המושב: "ניצבת אנוכי ברגעי הדממה / כואבת את מותך ועדיין המומה / עם מילים שאינן יכולות להביע / עד כמה הלב שותת ופגיע // האומנם אדבר בלשון עבר / על עמית שהיה בינינו מכבר? / עמית החביב, מאיר הפנים / צעיר הבנים ובן הזקונים // כה סמוך לשחרור, רק שבוע ימים / מצאת את מותך בקציר הדמים / וערב ראש חודש אדר שבו מרבים בשמחה / מצאנו עצמנו מתאבלים על מותך // התמונות שעוברות לא נותנות הן מנוח / כי אותך עמית לא נוכל עוד לשכוח / כי לנו היית גם אח גם עמית / ואותך ננצור בלבנו תמיד." באזכרה שנערכה ביום השנה הראשון לנפילתו הספידה את עמית גיסתו אתי: "הנה אנו נפגשים פה שוב / לכבודך, גיסי האהוב, שלעולם לא תשוב. / היום נקבצו ובאו אליך כל אוהביך להיות פה איתך / – אבא, אימא והאחים – / שבלכתך נותרו מיותמים. / בני משפחה וקרובים – / הכואבים את אובדנך ועוד המומים. / החברה שאהבת כל כך – / והיא לעולם אותך לא תשכח. / המוני ידידים שנפגשו איתך תמיד בביתך, / המפקדים שתמיד העריכו אותך / וכל התושבים בני שני המושבים. / מיום לכתך מציאות קשה טופחת על פנינו / ואנו נוצרים את הכאב בלבנו / כשאתה חי ונושם בתוכנו / ושותף לכל מהלך בחיינו / לא עובר יום מבלי שזיכרונותיך יהיו שגורים בפינו / הצחוק, הקלילות, האהבה לעולם / ובעיקר העזרה שהושטת לכולם / ידעת תמיד לתת ולתת / ואת כישרונותיך הצעת לכל דורש ובכל עת. // … // אנו נותרנו עם החלל שהותרת / עם אותם הזיכרונות שלנו שהארת / מנסים ביחד ללכד את השורות / להמשיך לחיות בעולם של תמורות / ולהינחם בעתיד טוב יותר / ולשמור על ארצנו ולא לוותר." במלאות שנתיים לנפילתו, כתבה אמו: "כאב שלא נגמר / כבר חלפו להם שנתיים / ואני לא מאמינה / עולמי כה השתנה / מאז נפרדנו בבית העלמין. // עונה באה ועונה חולפת / ואצלי הזמן עצר מלכת / עולמי אפוף ברוח סתיו / מאז שאני בלעדיו. // יום אחר יום עובר / וכל יום קשה יותר / אני שוקעת בעולם המחשבות / וצוללת בים הזיכרונות / הזמן חולף ולא עוצר / ובלעדיך קשה יותר / הגעגועים בלב והדמעות בעיניים / ואתה אהובי אל-על בשמים." כתב אריה כהן, מעסיקו של עמית: "עמית עבד אצלי לפני שירותו הצבאי, בימי החופשה ותוך כדי שירותו הצבאי. בניתי עליו כעובד לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, שוחחנו בנושא וראיתי בו כישרון ופוטנציאל מקצועי שלא קיים בכל אחד. בנוסף להיותו מוכשר ובעל ידיים טובות הוא היה בחור אינטליגנטי, יודע לחשוב, ובעל שיקול דעת נבון. נכון, היה לו דימוי של שובב, אך בעבודה על פי עדויות ביחידה היה מסור ורציני. הייתה לו מנהיגות וחבריו כיבדו אותו, הוא אהב לעזור ובנה את מעמדו בקרבם בזכות מנהיגותו, טוב לבו ורגישותו. למרות גילו הצעיר השכיל להתבסס כלכלית, שאף לעזור לחבריו כשהיו 'תקועים'. את כל תכונותיו הטובות והחשובות אפשר לתמצת במושג – הישרדות. נראה היה שאיך שלא תזרוק אותו הוא תמיד ייפול על הרגליים, אך הפעם זה היה חזק מדי, חזק מהחיים. הוא חסר לי מאוד." כתבה אדווה שמואל: "… הלכת לנו בלי שום הקדמה, בלי להיפרד, בלי לומר מילה. / ואנחנו עדיין יושבים, מחכים ומתגעגעים / שתבוא ותצחיק אותנו, תשב כמו פעם ותדבר אתנו, תספר לנו סיפורים / אבל אתה בעצם בין המלאכים / מסתכל עלינו מלמעלה ואנחנו כאן למטה כותבים לך שירים / מחכים שתחזור אבל עוד לא חזרת // … / הלכת לעולמך ואתה לא תחזור וכולם מסבירים שהכאב יעבור / שצריך להמשיך לחיות את החיים, אבל אנחנו עדיין יושבים ובוכים / אני שואלת את עצמי למה הגורל אכזר? / למה אלוקים קוטף את הטובים? / ועדיין לא מצאתי את התשובה, אבל הגעתי למסקנה אחת ויחידה / שלא נותר שום דבר חוץ מלחכות רק לך ולזכור אותך לעד!" כתב שמוליק מלול: "… סמכתי עליך והאמנתי בך באופן מוחלט בכל הקשור בכלי רכב, טרקטורונים ואופנועים. היית בשבילי מעין אליל שאותו הערצתי ובו השווצתי. ואתה, אתה אכזבת אותי רק פעם אחת, פעם אחת יותר מדי. חברות כזו יש רק פעם בחיים, חבר כמוך כבר לא יהיה לי. … אתה אח אוהב, שמור עליי מלמעלה, שמור מכל משמר." כתבו אליקי, אחיו של עמית, ודדי קדוש: "הנה חלפו כבר שנתיים / מאז שכבה האור בעיניים / ומה עוד נותר לנו לומר, עמית היקר / כי לשמוע אתה יכול אך לא לומר דבר. // ברכב שכה אהבת נסעת / וחלל ענק לנו השארת / ואנחנו שכל חיינו לנו עזרת / לעולם לא נשכח את הדברים / שכל כך רצית אבל לא הספקת // הילדה שלה ציפית בכיליון עיניים / כבר יודעת להגיד – 'אני בת שנתיים' / אך אם רק הייתה מכירה אותך עמית / הייתה בחיוך אומרת – 'קרויה אני על שמך, ימית' // אך דע לך עמית, אמנם אתה שם למעלה ואנו למטה / אך אתה קרוב לבורא שבו כל כך האמנת / את תורתו למדת ולמענו התפללת ותהילים יום יום קראת / ואנחנו יודעים עמית, / אותו הבורא שראה את מעשיך / לגן עדן יכניסך / ויצרור בצרור החיים את נשמתך." במלאות שלוש שנים לנפילתו כתבה אמו: "כמו אשליה מתעתעת בערפל / ניבטת דמותך מרחוק, / עולה ובאה מעולם אחר / זיכרון של חלום מתוק // אני זוכרת ימים אחרים / ימים לא רחוקים / עת חיבקתיך כתינוק בזרועותיי / והעולם חייך אליי // אני זוכרת אותך א?חו?ז בידי / שנינו צועדים בלאט / ובלב אושר אין-סופי / זיכרון של רגע קט. // אני זוכרת אותך חוזר מהצבא / עם המדים, הקיטבג והכומתה / צועד הביתה בשמחה / והלב התמלא בגאווה. // כל יום איתך היה כמו שנה / כל רגע עמך היה מתנה / הייה שלום, חלום רחוק / לנצח תהיה צעיר ומתוק / שם בין כוכבים ומלאכים / שמור נא עלינו האוהבים / ואנו כאן נעמוד ניצבים מול מצבתך / ונשמר כל מזכרת שנותרה ממך." עמית הונצח בספר תורה שהוכנס לבית הכנסת במושב בית יוסף לעילוי נשמתו. יחידתו של עמית הקימה לזכרו אנדרטה בבסיס חיל החימוש שבו שירת. לאחר נפילתו של עמית נולדו לאחיו שתי בנות הקרויות על שמו – עמיטל וימית.