שמואלי, יעקב

בן צפורה ודויד, נולד ביום ג' באייר תרפ"ט (13.5.1929) בצפת למשפחת נגר עני. משחר ילדותו עזר לאביו ולמד את מקצועו. בהיותו בן שבע נתייתם מאימו. עבד עם אביו עד גיל 14 ואז הצטרף לקבוצת "הנוער העובד" ועבר לקיבוץ נען, בו היה אחיו אחד החברים הראשונים. יעקב הכשיר עצמו לעבודה חקלאית, אך לאחר שאחיו הבכור, שומר הפרדסים הסמוכים לנען, נהרג בידי בני הכפר הערבי הסמוך נענה, הוציאה אותו אחותו מהקיבוץ והעבירה אותו אליה לירושלים. בביתה, בית פועלים עני, חי וגר, ואם כי התגעגע לכפר ולעבודת האדמה החל לעבוד כמכונאי במוסך וגם זכה בהערכה רבה מצד מעבידיו. בו בזמן היה פעיל ב"הגנה" ובמומחיותו כמכונאי עסק גם בייצור נשק מתוצרת עצמית. הבאים איתו במגע שיבחו את תבונת-כפיו ואת חוש האחריות הטבוע בו. עם פרוץ מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, לא נח ולא שקט עד אשר שיחררוהו מעבידיו מהעבודה. הוא התגייס גיוס מלא והשתתף בפעולות רבות להגנת ירושלים. סיים קורס חובשים ואף הדריך בו. יעקב נמנה עם אנשי מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר והם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית-נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב, ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). יעקב נקבר בקבר-אחים בכפר עציון. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.