שמואלי, ינון (“ג’נג'” “ינוני”)

בן דויד ומרים. נולד בעיצומה של מלחמת-הקוממיות, ביום י"א באדר א' תש"ח (21.2.1948) בתל-אביב. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "אלקלעי, אשר בכפר-שלם למד בבית-הספר התיכון כפר-בתיה. נטה לספורט ואהב לאסוף מטבעות ובולים. ניחן בחוש-הומור ועליז חיים היה ושעשע את חבריו בשיר ובריקוד. בנובמבר 1965 גויס לצה"ל ובמסגרת הצבא למד בבית-ספר מקצועי באור-יהודה. עוד הוא נמצא בשירות-חובה כחייל מצטיין, ממושמע, מסור ואהוד על מפקדיו וחבריו-לנשק, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר בה לחם כסגן המפקד של צוות- תותח. בעת מילוי תפקידו הופגזה הסוללה והחיילים נכנסו לחפירות – אך ינון סירב להיכנס עמם, והמשיך למלא את תפקידו ולהכין תחמושת עד שנפגע מפגיעה ישירה; זה היה בכפר הנשיא ביום א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), הוא היום החמישי לקרבות-המלחמה הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה, ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר-מכן צוין לשבח "על אומץ לב ודביקות במטרה" – ובתיאור המעשה רשום, כי למרות מה שינון קיבל פקודה ממפקדו לתפוש מחסה לא מילא אותה, "כי ידע שבפעולתו תלוייה עבודת-הצוות, והמשיך בנתינת הסיוע ליחידה התוקפת" – עד שתוך כדי פעולתו זו נפגע מפגז-אויב. ב"ספר הגבורה", בהוצאת אגודת העתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן, הוקדש עמוד לתיאור קרבו האחרון וצוין כי חבריו הקימו גלעד במחנה- התותחנים ועליו חקוק שיר שנכתב לזכרו.