שמואלי, דויד

בן אפרים ונטי. נולד ביום כ"ה בניסן ת"ש (3.5.1940) בעיר שטניששטי אשר ברומניה. עוד בעיר-מולדתו למד בבית-ספר יסודי והיה הילד היהודי היחיד בין שלושים תלמידים נוצרים. כבן עשר היה בעלות הוריו אתו לארץ והתיישבו בנהריה. שם למד בבית- הספר היסודי "כצנלסון" ולאחר שסיים את לימודיו בו למד את מקצוע הנגרות בבית-הספר הקיבוץ רגבה. הוא היה קרוב לחיי הספורט והיה שייך ל"הפועל" נהריה. בהיותו בן ט"ז פרצה מערכת-סיני אך בגלל גילו לא גויס עוד לצה"ל, אולם הוא היה לעזר לידידים ולשכני הוריו. בפברואר 1958 גויס לצה"ל לחיל-השריון כתותחן, שירת בדרום אך מעולם לא התלונן על קשיי המצב. לאחר שנשתחרר מן הצבא עבד במשך שנה במפעל אחד בנהריה, פתח לעצמו נגריה קטנה בחצר הוריו והיה מאושר במקצועו – ועם משפחתו. היה נקרא מפעם לפעם למילואים וכן היה גם במלחמת ששת הימים. "אל תבכי אמא"., אמר בצאת למלחמה; "אני הולך להגן על ארצי !" ולרעייתו אמר בהיפרדו ממנה: "אני מבטיח לך, עדה יקרה, שאחזור". אך הוא לא חזר, כי ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), נפל בקרב שנערך בשכם. הניח אשה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. מפקד-פלוגתו ציין אותו כמי ש"גילה מסירות באימונים והשיג תוצאות יפות בתותחנות"… היה אהוד על חבריו וחבר טוב ועוזר ובעל מורל גבוה, בלי לפגוע במסירותו לתפקידיו הצבאיים. "גם בתקופת הכוננות", כותב המפקד, "מילא את תפקידו במסירות ויעילות… במלחמה שוב ביצע תפקידו ללא דופי כאשר הטנק שלו היה בין ששת הטנקים אשר חסמו בגבורה גדוד-טנקים ירדני… ולא זכה לראות בניצחון הגדול של עמנו אשר הוא היה בין לוחמיו". בחוברת "לזכר בני נהריה אשר נפלו במלחמת ששת הימים" הובאו מתולדותיו ומדברי מפקדו.