fbpx
שם טוב, רונן

שם טוב, רונן


בן שרה ורפאל. נולד ביום י"ח בניסן תשל"ג (20.4.1973) בבית-החולים "סורוקה" בבאר שבע. רונן למד בבית-הספר היסודי "אמירים", המשיך לבית-הספר התיכון מקיף ז' שבעירו וסיים את לימודיו כטכנאי אלקטרוניקה. הוא היה תלמיד מוכשר ומהיר תפיסה; מדי שנה בשנה זכה בתואר "תלמיד מצטיין" והסב גאווה רבה להוריו. בילדותו אהב מאוד בעלי-חיים ונהג לומר כי בעתיד יהיה וטרינר. כל ילדי השכונה הכירו את רונן ונהגו להביא אליו בעלי-חיים חולים כדי שיטפל בהם בידיו האמונות. רונן גם אהב לרכוב על סוסים ומדי שבת היה נוסע לקיבוץ שבו עבד אביו ומבקר בפינות החי. רונן היה איש משפחה חם ואוהב וכבן הבכור ניהל מערכת יחסים נפלאה עם אחיו יניב ועם אחיותיו ענבר ועינב. בשנת 1993 התגייס לצה"ל, אותר לחיל-האוויר ושירת בבית-הספר לנ"מ. בתום שלוש שנות שירות השתחרר ואז דבק בו חיידק האופנועים. רונן התעקש לקנות אופנוע על אף התנגדות אמו, שדאגה לשלומו וניסתה בכל דרך להניאו מהרעיון. אך לא אדם החלטי ועקשן כרונן יוותר בקלות על רצונותיו; כשרונן רצה להשיג משהו, דבר לא עמד בדרכו. הוא הוציא במהירות רישיון נהיגה באופנוע וקנה אופנוע 500 סמ"ק. לימים, נפצע חברו באורח קשה בתאונת אופנוע. הדבר זיעזע את רונן והוא החל לחשוב על מכירת האופנוע. עסקת המכירה כמעט יצאה לפועל אך ברגע האחרון רונן התחרט בשל עניין כספי. בקיץ 1997 קיבל רונן לראשונה צו מילואים. הוא אישר את הצו והחליט להגיע לבסיסו על גבי האופנוע. ביום ט"ז באב תשנ"ז (19.8.1997) נפל רונן בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים שאירעה בצומת הנגב. רונן היה בדרכו לבסיס עת איבד שליטה על האופנוע, נפל לתעלה בעומק ארבעה מטרים ונהרג במקום. בן עשרים-וארבע היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים, אח ושתי אחיות. מאז הגיעה הבשורה הקשה על לכתו ירד אבל כבד על המשפחה. המחשבות הקשות נמהלות בזיכרונות הרבים של רגעי הצחוק, החוויות המשפחתיות והטיולים המשותפים; השמחה שהעניק רונן למשפחתו לעולם לא תישכח. במלאות שנה לנפילתו הכניסה המשפחה ספר תורה על שמו לבית-הכנסת ביישוב קדימה. עיריית באר שבע הנציחה את זיכרו של רונן במועדונית על שמו – "בית רונן". למועדונית מגיעים ילדים עם סיום יום הלימודים, זוכים בארוחה חמה ונהנים ממגוון פעילויות. עוד הונצח שמו של רונן בבית-הספר לנ"מ בבסיס "משאבי שדה", שם הוקם מועדון על שמו. עץ זית על שמו ניטע בחורשת הנופלים. מדי שנה ביום נפילתו מתקיימים שיעורי יהדות ותפילה לעילוי נשמתו ולהנצחתו. כתבה אמו של רונן: "רונן… ימים, לילות, חודשים ושנים עברו ואתה בן שלושים-ושלוש. אנו זוכרים אותך מלפני תשע שנים, בן עשרים-וארבע. תמיד אני חושבת איך אתה נראה עכשיו כשאתה בן שלושים-ושלוש. לכל הורה יש שאיפות, רק לפני כמה שבועות נזכרתי איך נלחמתי לגבי הלימודים שלך, איך העברתי אותך מבית-ספר לבית-ספר אחר וזה שיגע אותי, נתתי לעצמי מכה על הראש ואמרתי: למה עשיתי את כל זה? למה נלחמתי ונתתי לך להילחם? "הייתי נותנת לך ליהנות מהחיים… כל הזמן דאגתי שתלמד ושתהיה בן אדם טוב ובסוף… ביום אוגוסט חם ובהיר בשניות… לפתע לקחו אותך ממני. זה לא הוגן, לא נהנית מהחיים, לא ראית עולם. הדברים האלה מאוד כואבים ואני חושבת על כך בכל זמן. "ביום הזיכרון לחללי צה"ל ביקרנו בבסיס והלכנו לבקר במועדון, שם תלויה תמונתך ונר נשמה דולק כל השנה. ובחדר הזה נמצאים תמיד חיילים, משחקים ושומעים מוזיקה. משם הלכנו לחורשת הנופלים שבה ניטעו עצים מכל הסוגים בשורות שורות, כמו חיילים, ולכל עץ יש שם. ואתה כמובן בשורה הראשונה באמצע, והשם שלך כתוב באותיות גדולות. העץ שלך הוא עץ זית והוא נותן פירות ועלים. רונן, העץ יישאר לדורי דורות, העץ הזה לא ימות… ואיך אתה חושב שאנחנו כהורים מרגישים? מצד אחד טוב שיש את זה לפחות ומצד שני אנחנו שואלים למה? למה אין תשובה??? "עינב הגשימה את חלומותיה, הוציאה רישיון ומבקרת אותך לבד. מבקרת ומנשקת אבן קרה בחורף וחמה בקיץ במקום את פניך… "רונן, החברים שלך מבקרים ומתקשרים גם ביום הזיכרון וגם ביום האזכרה. ותודה בשמנו ובשמך לכל אלה שתומכים בנו ומעודדים אותנו בשנים האלה. אין לנו מלים לתאר כמה אנשים טובים יש…"

דילוג לתוכן