שלמה, נועה

בת פאני ויוסף. נולדה בשמחת תורה, ביום כ"ב בתשרי תשמ"ד (29.9.1983), בנהריה. אחות לענבל ויעל. נועה גדלה והתחנכה בנהריה. היא החלה את לימודיה בבית הספר "ויצמן" ובלטה כתלמידה טובה אשר הצטיינה בתחום החברתי. את לימודיה התיכוניים עשתה בבית הספר המקיף העירוני "עמל נהריה", שם למדה במגמת קולנוע וטלוויזיה. נועה נולדה לרקוד. מגיל חמש למדה בחוג למחול, ובהמשך הייתה לרקדנית כישרונית שבלטה בתחום הבלט הקלאסי. דרך הריקוד נתנה נועה ביטוי ליפי החיים, ועשתה זאת בדרכה הצנועה והשקטה – אך מלאת העוצמה. "מים שקטים חודרים עמוק," הגדירה אותה אלקי כסיף, מנהלת להקת המחול הייצוגית של בית הספר "עמל", שקיבלה את נועה ללהקה: "נועה באה להיבחן ללהקה עם עוד מספר רב של בנות, שחלומן הוא לרקוד ולהופיע, לתת ביטוי ליכולתן התנועתית. בבחינה, כשכל אחת מנסה להתבלט ולהראות עד כמה היא טובה, התבלטה נועה בשקט הפנימי, בצניעותה ובחוסר רצונה להתבלט. בנוסף לגופה שחולל ודיבר, דיברו עיניה. נועה שבתה את לבבי והפכה חלק מהלהקה. היא הותירה את חותמה והובילה דרך של רצינות, אחריות, התנדבות לכל משימה אפשרית, ובעיקר זכורה באהבתה האין-סופית לעשייה בלהקה. מחזרות מתישות ועד להופעה ועוד הופעה ועוד הופעה… שלוש שנים של ביחד, כמו משפחה. המון חזרות והופעות, שתי נסיעות לחו"ל, והרבה חוויות וזיכרונות." חייה של נועה סבבו סביב הריקוד וסביב מגמת התקשורת, שבה התגלתה כצלמת מוכשרת. בתוך ים החזרות, ההופעות וההפקות, הצליחה נועה לשלב את אהבת הצילום עם אהבת המחול, ובסיום לימודיה, זכתה בפרס על הצטיינותה. "מהממת, בעלת לב זהב ועדינה מאוד," כך הגדיר את נועה המורה שלה לקולנוע. נועה התגייסה לצה"ל ב-30.12.2001 והוצבה במשמר הגבול. לאחר הטירונות עברה קורס בקריות גבול, ושירתה ביחידת מג"ב שבגשר אלנבי. את עבודתה כבקרית גבול ביצעה באחריות ובנאמנות, וסייעה במניעת כניסה של גורמים עוינים לארץ. נועה אהבה את השירות, אך הסתכלה קדימה, לעבר העתיד, ורקמה תכניות רבות. אך את חלומותיה לא הספיקה נועה להגשים; פיגוע זדוני קטף את חייה, ומאז הכול נדם… נועה נפלה בפיגוע חבלני בצומת יגור ביום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002). באותו בוקר עלתה לאוטובוס "אגד" בקו 960 שנסע מצומת הצ'ק פוסט שבחיפה לירושלים. היא התיישבה ליד חברתה הטובה רב-שוטר קרן פרנקו, שעמה שירתה מיום הגיוס. כעבור דקות נסיעה אחדות, בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ. נועה וקרן נהרגו, ועמן חמישה חיילים ואזרח. עשרות בני אדם נפצעו. יחד עם נועה וקרן נפלו רב-סמל ראשון שמשון סתלקול, רב-סמל שלומי בן-חיים, רב-סמל ניר דניאלי, רב-סמל זאב חניק, סמל מיכאל ווייסמן, והאזרח אבינועם אלפיה. נועה, בת שמונה-עשרה וחצי בנופלה, הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותירה הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת רב-שוטר. בתום ימי ה"שבעה" נפרדו מנועה ומקרן חברותיהן לסגל הבקריות בגבול גשר אלנבי: "אנו לא כל כך יודעות מאיפה להתחיל. אולי, כי לא מבינות איך אפשר לדבר עליכן בזמן עבר, איך אפשר לבטא את המילים – נועה וקרן ז"ל. עוד לא עבר שבוע ואנחנו עדיין לא מעכלות, לא מבינות, לא רוצות להבין. … בתקופה הקצרה שהייתן איתנו הספקנו לראות עד כמה אתן מיוחדות, בנות טובות, עדינות, בעלות שמחת חיים. תמיד הייתן מחייכות – החיוך של שתיכן שלא יימחק מזיכרוננו, החיוך התמים שלכן שכבר לא ייראה בסביבתנו. … בשבוע שעבר היינו בשתי הלוויות, חברות קוברות חברות, בנות צעירות, הלוויה אחר הלוויה. הבכי של הוריכן, הדמעות של משפחותיכן והצער של יקיריכן לא יימחק מזיכרוננו למשך זמן רב. … נועה וקרן, גם כשהימים יחלפו וחודשים יעברו, תמיד תהיו חלק מאיתנו, תמיד תהיו בתוך ליבנו, תמיד נישא אתכן במחשבותינו. חברות שלנו, אנחנו מקוות שאתן ביחד, שם למעלה, משגיחות ושומרות עלינו. לעולם לא נשכח אתכן, מלאכיות שלנו." לאחר נפילתה של נועה התקבלו במשפחתה מכתבי ניחומים רבים, ובהם מכתבי השתתפות בצער שנשלחו למר יהודה לנקרי, דודה של נועה, שהיה שגריר ישראל באו"ם. את אחד המכתבים שלחה הגברת הילארי קלינטון, רעייתו של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, שכתבה: "אני שולחת את תנחומיי על מותה של אחייניתך, נועה שלמה. אני מצפה ליום שבו תסתיים האלימות וההבטחה הגלומה באישה צעירה כמו נועה תוכל להתממש בשלום ובהרמוניה." מילות תנחומים ורגשי הזדהות שלחו גם מר מיגל מורטינוס, שהיה השליח המיוחד של האיחוד האירופי למזרח התיכון; מר ג'ון בנט, נשיא הסנאט בניו ג'רזי; מר טום דאסקל, חבר הסנאט, ואישים נוספים. שלושה חודשים לאחר האסון, סיפרה אלקי, המנהלת והכוראוגרפית של להקת המחול של בית הספר "עמל נהריה", על מופע הסיום "דרך עשן" שחתם את שלוש השנים שבהן רקדה נועה בלהקה: "במופע סיום זה נפרדתי מנועה ומעוד שש בוגרות. נועה חיבקה אותי ודמעות זולגות מעיניה. כששאלתי 'מדוע את בוכה?' – היא ענתה 'אני עצובה כי אני נפרדת ממך'. תיקנתי אותה ואמרתי כי אמנם סיימה את בית הספר, אבל אנחנו לא נפרדות. טעיתי. אלוהים כמה שטעיתי. כשהודיעו לי את בשורת האיוב שנועה נהרגה בפיגוע זדוני, נוצר פצע גדול בתוכי שמסרב להירפא. … כשאדם מחזיר את נשמתו לבורא, נוהגים להלל ולשבח. אני רוצה שכל העולם ידע כי כל מילה שנאמרה על נועה חקוקה בסלע – איבדנו אישיות מדהימה. במכתב פרידה שכתבה לי, סיימה נועה במשפט 'אני כבר מתגעגעת'. גם אני, נועה. גם אני מתגעגעת ואמשיך להתגעגע אלייך תמיד." כתבה פני, אמה של נועה: "בכי הוא ביטוי של רגש. כאב הוא מכלול של תחושות. ואותיות הן חיבור של מילים. אני בוכה, כואבת וכותבת… בתוך מרחבי הצער האין-סופיים עולים בזה אחר זה שברי הזיכרונות, וכמו גל ענק מציפים את הנפש העייפה והנאבקת ממשא מפלצת הזמן. צועדת היא במסלול הקשה מכול, מסלול השכול, הכאב והבדידות… סופת הרגשות פורצת, מכה, הולמת, ומותירה אחריה נתיב סחף של דמעות, שיברון וצער עמוק. ייסורי הגעגועים לופתים את הנפש, דרים קבוע בלב. הם צפים ועולים בערפילי השחר, באור ראשון, ולא דועכים ברדת ליל. הימים מתחלפים בחודשים, החודשים מתחלפים בשנים, אך הכאב עודנו חד, קורע ולא מרפא, וארוכה הדרך… דרך סדוקה, מפותלת, המובילה אל הצל המוכר, צלו של האין… בין סופה לסופה עוטפת היא את האבל ונושאת אותו כבד על השכם וממשיכה את המסע אל החלום… לו יכולתי להיות ציפור, לפרוס כנף ולעוף אלייך לשמים… אך… אני אינני ציפור… אני קטועת כנף, תלושת נוצה, מרוטת נשמה." לזכרה של נועה כתבה שנהב קמחי את השיר "חיוך של מלאך": "ועכשיו היא רוקדת ריקוד אחרון, / על שברי הזכוכית וכתמי הדם. / פוסעת בשביל עננים צחורים, / כששמלה לבנה, שמלת תכריכים, / על גופה הקטן. // ומסביבה מלאכים, / שלא רוצים שתפסיק, / את נגינת גופה הענוג והרך, / רוקדת על ענני העשן, / כשעיניה נוצצות, / ועל פניה חיוך של מלאך. // ולמטה, הם כולם בוכים. / אל תוך לילות לבנים / מזילים דמעתם. / וקוראים לה לרדת ולרקוד להם / ריקוד אחרון, / ריקוד פרידה, / שיזכיר להם שהיא עדיין כאן. // והיא שותקת, / מרפה את עיניה, / ועל הלחי נופלת דמעה, / כרוצה לבקש / שאף פעם לא נשכח, / את חיוכה האוהב, / חיוך של מלאך." כתב יהודה זיו: "אני יושב פה ומביט באנשים הרבים שנכנסים, מביט לצדדים ולא מבין, לא מאמין שאני יושב בחדרך ובוכה על קברך. אולי אלוהים מבין איך לוקחים את הפרח הכי יפה בחיים, פרח בן שמונה-עשרה וחצי שנים שעוד לא עשה כלום בחיים. מה היא עשתה לך, אלוהים, שלא יכולת לשמור עליה בחיים? … אני מאמין שישנם חיים אחרי שמתים, אני אפקח עיניים ואסתכל לצדדים, אולי אצליח לזהות את צחוקך וחיוכך. ושוב פעם, כשעוצמים עיניים נזכרים ושוב פעם מהרהרים, בבוקר מקווים שכשנפקח את העיניים נתעורר מהחלומות ואת תופיעי במדים, מחייכת לכל האנשים, ואז ההורים שלך יהיו מאושרים ולעולם לא ידעו עצב בחיים." בשנת 2004 כתבה פני את השיר "חיי בצל האין": "שנתיים חלפו ואת אינך איתי, נועה, / נושאת עיניי לשמים ומביטה בכל תנועה, / מנסה בדמיוני להגיש לך זר, / ללא מילים ברוח מתפזר. // שנתיים חלפו, ונותרתי מאחור, / אל מסע ייסוריי לילות כימים אין-ספור. / בחלומי ראיתיך נועה במשעול נדיר, / פוסעת, בנגיעה קלה, אליי בריקוד מרהיב. // שנתיים חלפו, והזיכרונות עולים, / בבעבוע נצחי את הנפש מציפים. / בוכה עד אובדן הנשימה, / ותוהה מאין תבוא הנחמה. // נועה שלי, בנופלך ביום אביב, / נישא אחרון מבטך אל נוף הררי סביב. / חווה אני את הזעזוע הקשה בימיי, / ניצבת מול התהום הנפערת בחיי // נושאת עיניי לשמים ומביטה בכל תנועה, / בדמיוני, בחלומי, רוצה לראות אותך נועה…" בשנת 2005, במלאות שלוש שנים לנפילתה של נועה, הופק לזכרה סרט וידאו שבו שזורים קטעים מהופעות המחול שכיכבה בהן לצד זיכרונות של אמה, של חברותיה ושל אלקי, מנהלת להקת המחול. בין השירים המשולבים בסרט, גם שיר שכתב לזכרה של נועה דודה יהודה: "ראיתיך, ילדה, ביפי נעורייך / שזופת מבט / כאלת תנועה המנפיקה פעמיה / בנדיבות ובעדנה / זורמת בפרוזדורייך אל מחוזות נדירים / בנגיעה זעירה / כפסע בין יש ואין // ראיתיך, נועה, בשגב קסמך / רכת מיתר / כנסיכה רוקדת האוצרת צעדיה / באצילות ובהדר / שואלת מארציותך אל השמימיות המלטפת / ברכיבה ענוגה / כפסע בין יש ואין // דמיינתיך, ילדה, בשלמות מסעך / צוחקת ליומך האחרון / כרב שוטרת הזורחת בשוטרותה / בתום ובאמונה / נוסקת בנתיב דמים אל נצח משכנך / בהאצה עזה / כפסע בין אין ואין." כתבה האם, במלאות ארבע שנים לאסון: "יום רודף יום זהה… בעיניים שבורות שסדקו בדמעותיהן, על הקרקע המצולקת תועה אני באפלה. … כמו צוק עקר האבן שוכנת ובכל פעימה את הלב מוחצת – מחניק בגרון… … האין של נועה הפך למוחשי וקיים בעוצמה אדירה, והריק הגדול ללא הרף ממלא את ראשי, את מחשבתי, בחדרך השומם, בבדידות עמוקה, נפרעת יללה… נועה שלי, ילדתי הקטנה, חסר לי אור חיותך, חסר לי אור חיוכך, וכמו כוכב נוצץ אורך כבה…" במלאות חמש שנים לנפילתה של נועה ספדו לה בני משפחתה: "בין יום שעובר לזה שבא, חמש שנים חלפו… חמש שנים חלפו ואביב נוסף פורח סביבנו. נקטפת באביב חייך, באור נעורייך… ואנחנו כאן נוטלים את איטיות החורף המתמשך, ציר חיינו סובב סביב דמותך הבלתי מושגת, כלואים בים של עצבות אין-סופי, בבדידות חצוית חלום ודומייה… במצוקות הזמן המעיק מתחבט הלב בכלובו, וניצוץ החיים נעלם. עומסים בליבנו את היגון, שוקעים בבואת זיכרון שמתחזק ולא דועך. בחשכת ענני חוסר האונים והעיוות, נפתחים חריצים שדרכם נכנסת הבהירות הישנה אל תוך העכשיו, אל תוך חיינו שסטו ממסלולם, תועים בחלל ריק ואפל וגדול ממדיו יקיפנו לעד. אוהבים ומתגעגעים." במרס 2008, שש שנים לאחר נפילתה של נועה, כתבה אמה: "במנהרות החשיכה האין-סופית של הכלום, הזמן הופך לשממה המתאבנת בנצח של עצמה. הכול עומד ללא תנועה. בעולמי עמוס המשא, אין מרפא לייסורי הגעגועים והצער, רק הלב להבה… בלילי הנד בין הכריות, אני נכנעת לסערה אילמת של הזיכרונות בדומה לסחף רוח המערב האוספת בים עוצמה. אני ערה, בוהה בצלקות האור שנלכדו בחדרי, מעל ראשי, שומעת את קולך מאי שם, במרחק נגיעה מכאן, עם קומץ שמים בידיי, מדמיינת אותך… שוכנת בחומת זוהר בכחול הבלתי נפסק של הרקיע, מעל האיים האחרונים של העננים, יוצאת במחול בקלות מדויקת של תנועותייך, פוסעת בקסם חיוך בשבילים נדירים, רוקדת… השובל הלבן של הליכתך שלח את צילו בשלווה אצילית, בחן ובביטחון הפנימי שעטפו אותך, ואת נעלמת… קוראת אני בשמך וקולי אובד, נוגע בי חיוורון האמת, משתק אותי הכאב, עוקר את שורשי נפשי, וכמו שלד מותיר את נשמתי מחוררת ושבירה, שתולה בטבור לעולם המקביל לעולמך. מכל נקבוביות עורי זעקה של יגון וצער. באור השחר המזדחל במורד חדרי, אני נושאת את שברי גופי בזרועותיי ומתפללת לאדון הרמות הרחוקות מגשת 'מידת רחמים'." במרס 2009 כתבה האם: "נועה שלי, כל יום שעובר, מוחק את זה שקדם לו. בדרכו הבלתי ניתנת לשינוי, מסתובב הגלגל בחריקה חלולה, קובר עוד יום, וכך באיטיות רחבת יריעה הזמן מכרסם בשיניו את כל העולה בדרכו, מתקדם לאיטו, נע כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי השני הטבוע של העולם ואינו יודע מהי אמת… האמת של כל מחוז הדעת שמגדל זיכרון אחד ויחיד ינקב אותו: לחיצת בוהן המוות על חיי נעורייך, על ניצן הפרח שלעולם לא ייפתח. בהלם אור יום, גורל תוחב תהום: אנקת אם, דמעת אב, זעקת אחים, בית עוטה שכול ואבל. שפת השכול היא שפת נפש ללא ניבים וביטויים, נטולת מילים. בבדידות אילמת חולפים חיי בצל כהה, ובחלקם מסכים מעורפלים ומבלבלים. נפשי כלואה בחבלי הקיום וגופי מתקשה לכוון את ימיו לשנות את מסלולם. תחושת ההחמצה בוערת בי וכוססת ללא לאות את סיבי קרבי. פיתולי הסבל לופתים אותי למקלעת סבוכה. … נועה ילדתי – בעודך תרה אחר מעוף המלאכים, תני לי אות ולמדיני את סודות הנסתרים. את שמכוננת הד באני, האני לכאבי, וכאבי לי." נועה מונצחת באתר אינטרנט שהוקם לזכרה, שבו מופיעים קורות חייה, תמונותיה, ודברים לזכרה. כתובת האתר: http://www.gal-ed.org.il/ogda720/info/n_show.aspx?id=39427.