שלימק, דויד (“כיף-כיף”)

בן חיים ורבקה. נולד ביום כ"ו באלול תרצ"ו (13.9.1936) בחדרה. למד בבית-הספר היסודי על-שם ארלוזורוב אשר בחדרה ולאחר שסיים את לימודיו שם למד בקיבוץ עין-החורש. היה חניך תנועת "השומר הצעיר" ומדריך בה ובימי החופש היה יוצא במסגרת התנועה לבלות בחברתה. מילדותו היה מקנא בגדולים ובמעשיהם, היה סקרן לפעולותיו של אביו בפעולות המחתרתיות, והתעניין בפעולה הנמשכת והולכת של החדרת עולים "בלתי-ליגאליים" לארץ וגם בשאר עיסוקיו הציבוריים. תקופת-המתח שלפני סיום הלימודים בבית-הספר היסודי – בייחוד בשנתיים האחרונות – השאירה עליו את רישומה. בתקופה ההיא היתה המתיחות מרובה כי המדינה קמה, מלחמת-הקוממיות פרצה, פלישת הערבים באה – והנער היה עד לכשלונות-נצחונות אשר באו עם המאבק של המדינה על קיומה. הוא למד "במכון וינגייט" וסיים את לימודיו בו כמורה מוסמך לחינוך גופני בבית-הספר היסודי והתיכון; הוא ראה במקצועו זה שלו ייעוד. היתה לו תפישת- עולם לגבי מהותו של החינוך הגופני והאמין שהוא המחשל את אפיו של אדם, מחנך, מפתח ומשריש בו תכונות אצילות. פעילותו בעבודתו הציבורית היתה בשטח של ילדים נפגעי- שיתוק ודויד היה עוסק בה מתוך עדינות-הנפש ואהבה. באוקטובר 1954 גויס לצה"ל, סיים קורס-קצינים והגיע לדרגת סגן; השתתף במערכת-סיני כקצין בקרבות המיתלה.. באותם ימי מערכת-סיני נצרב באש-הקרב של מעבר-המיתלה ובאלפי נסים נשאר בחיים. אך כל זה נבלע בדממה ה"טבעית" שאפפה אותו. למן היום ההוא היה נקרא למילואים. שנה אחת בלבד הספיק דויד ללמוד בחוג לגיאוגרפיה ומינהל במכון האוניברסיטאי של חיפה – אבל לא יותר, כי מלחמת ששת הימים פרצה ובמלחמה זו שוב היה במילואים וביום השני לקרבות, הוא כ"ז כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל דויד כשהיה מפקד מחלקת-המרגמות של יחידת הסיור שעצמת האש שלה ודיוקה היוו תרומה חשובה לנצחון היחידה בקרב שריון-בשריון; אך באותו קרב לכיבוש עמק דותן באיזור ג'נין מצא דויד את מותו. הניח אשה וילד. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוצאה לאור חוברת הנושאת את שמו. בירחון של חברת "עמידר" הונצח שמו. כן הועלה זכרו בספרו של אביעזר גולן "אנשי הפלדה". מעזבונו הובא בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל – "גוילי אש" – כרך ד'.