בנם של נעמי-שרה ושמעון. נולד במושב אלוני הבשן ברמת הגולן, ביום כ"ו באלול תשנ"ג (11.9.93). ילד שלישי להוריו, אח של דגנית-יפה, איל-חיים, חגי, מרים-לי-אור, דורון-רפאל ואביה-רות. שחר גדל במרחבים של רמת הגולן, הוריו שמעון ונעמי הם מותיקי מושב אלוני הבשן. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "הצבי" במושב קשת, והיה חניך ומדריך בתנועת "בני עקיבא" ברמת הגולן. שחר המשיך לחטיבת הביניים של הישיבה התיכונית "חיספין" וכשהגיע לכיתה ט' עבר לישיבה התיכונית "חיצים" ביישוב איתמר בשומרון. שחר התגבר על קשיי קשב וריכוז וסיים את הישיבה התיכונית בבגרות מלאה. אלקנה איצקוביץ כתב על היכרותו המיוחדת עם שחר: "בכיתה ח' נסעתי לשבת היכרות בישיבה תיכונית. ילד בן ארבע-עשרה, לא הרבה הזדמנויות לצאת מהבית, חסר יכולות חברתיות בסיסיות. התמקמתי באחד החדרים בפנימייה … הייתי באמצע למתוח את הסדין על המיטה כשהוא נכנס לחדר. ילד רזה ונמוך, עם שיער בלונדיני קצר ופרצוף תמים. ערכנו את ההיכרות השטחית הרשמית, קצת סקרנים ומאוד נבוכים, ויצאנו לסיבוב באזור, ממשיכים בשיחה ידידותית. … הסיטואציה הייתה לי חדשה. בחיים לא דיברתי ככה עם מישהו שפגשתי לפני חמש דקות. אני עדיין זוכר את פרטי השיחה ההיא שארכה יותר משעתיים, והסתיימה רק כשראינו שהשבת מתקרבת. בפחות מצהריים אחד כבר הכרנו אחד את השני כמעט לפרטים הקטנים. … החבר הכי טוב שלי היה הגורם העיקרי לכך שלא נשברתי מול כל כך הרבה אירועים קשים. … בתור נער כריזמטי, חכם, מצחיק ויפה תואר, היו לו עוד חברים ובערך בכל הישיבה לא היה למישהו דבר נגדו." שחר התאפיין בשמחת חיים, חיוך קונדסי היה נסוך על פניו. אין תעלול שנעשה בישיבה התיכונית שלשחר לא היה בו יד. ללא טיפת רוע, הכול נעשה בשובבות. בשנות לימודיו האחרונות בחר ללמוד "פרק יומי" במשנה, ובתוך כשנה וחצי, סיים את ששת סדרי המשנה. מיד התחיל שוב, והפסיק בזמן הטירונות והוא כבר בעיצומו של הסבב השלישי. עם סיום התיכון, למד שנה וחצי במכינה הקדם צבאית "ארזי הלבנון" במעלה אפרים, ואחר כך בשילה. בשעות הפנאי טייל בארץ, והיה לבן בית ברוב המעיינות ברמת הגולן. את מקצתם אף עזר לשפץ. יונתן בן חיים חברו נזכר במסעות שבהם שחר הכניס אבנים לתיקים של חבריו: "וכשכולם צעקו עליו הוא נקרע מצחוק ואף אחד לא הצליח להתעצבן באמת. … שחר עבד במטע בקצב שאף אחד לא עמד בו ותוך כדי גם הצליח לשחרר תפוח על מישהו … ארוחות שהיינו קונים באלרום ונפגשים עם הטרקטורים באחד המשטחים לאכול. כל שישי בנוהל, נוסעים למעיין ושחר דואג תמיד לנרגילה וצ'וקולוקים. כל שישי במכינה הייתה לנו מסורת להכין עוגיות שוקולד צ'יפס יחד לחבר'ה, ותמיד זה היה עם מלא צחוקים. כששחר התעצבן על איזה משהו לא עברו עשר דקות והוא בא אליך עם חיוך והעביר הכול כאילו כלום לא היה. לקום בבוקר במכינה עם ריח של קפה ששחר היה מצ'פר. … אחרי לילה לבן, כששנינו היינו ברגילה, החברה רצו לעבוד במעיין ואני הייתי גמור מעייפות. שחר לא ויתר לי ועבדנו בשש בבוקר." אימו סיפרה עליו בהספדה: "לא שהיית מושלם, באמת, גם מלאך או צדיק לא היית. אבל משהו שם כן היה, היית מלא, היית המון דברים. תמיד עזרת, תמיד עבדת, תמיד היית. אם בחיוך, אם בחיבוק, אם בהצקות. אתה חסר ילד. … ילד שהיה מצליח לעשות הכול, אבל הכול, כדי שנגיע עם חיוך לחג, גם בימים שהייתי צורחת על כולם כי שום דבר לא הסתדר ושכחתי דבר פעוט כמו מי מלח. אז היית עומד שם עם החיוך שלך וידיים על האוזניים עד שהכול היה נרגע." שחר סיים גיבוש לשייטת, לא התקבל, והחליט להתנדב לצנחנים. ב-14 במרס 2013 התגייס לצה"ל, עבר גיבוש לגדוד הסיור של חטיבת "הצנחנים", סיים את המסלול ושירת כלוחם בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) צנחנים. במהלך המסלול הארוך והתובעני, עבר שחר קורס חבלה וסיים חניך למופת, וכן למד קורס נהיגה מבצעית. חבריו לצוות כינו אותו "חמוצי", כיוון שעיווה את פניו בכל פעם שקיבל פקודה שלא נראתה לו. אבל עם זאת, ביצע כל משימה בצורה הטובה ביותר וזכה גם לכינוי "חרוצי", על שום עיסוקו הקבוע בשיפור המוכנות שלו ושל חבריו. כהגדרתו: "אני שונא לא לעשות כלום." הם מספרים שעזר להם בשמחה בכל עת: בלמידת ציר ניווט, בקורסי החבלה והנהיגה המבצעית, בהכנת הציוד ובתמיכה מוראלית בזמנים קשים. שחר החזיק בקביעות סוכריות גומי, וחילק אותן לחבריו אף על פי שמפקדיו אסרו זאת. במאי 2014 סיימו שחר וחבריו, צוותי "זיו" ו"בר", את הכשרתם והצטרפו כלוחמים לפלחה"ן צנחנים. בחודש יוני 2014 השתתפו יחד במבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים החטופים. לאחר מכן התאחדו שני הצוותים והפכו ל"צוות פז". בצוות זה מונה שחר לתפקיד המפקד והחבלן של "חוליית החוד". אחיו מספרים ששחר דאג להתקשר לכולם מדי יום שישי, כדי לברך בשבת שלום, ובמעשהו הזכיר להם שגם עליהם להתקשר, ונוצר מין סבב. בחודש יוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה, כדי לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. במהלך המבצע פוצצו שחר וחבריו כמה מנהרות טרור. הוריו סיפרו על הימים שלפני הכניסה הקרקעית: "דיברנו איתו וכמה פעמים הוא שלח הודעת 'להתראות, אני אוהב אתכם.' אחרי כמה שעות יצר שוב קשר ואמר 'באסה,' ושמענו את האכזבה מה'מריחה' של המהלך." איל, אחיו של שחר, לוחם שריון, השתתף באותם ימים בקורס משתחררים, אך בשל המצב הוקפץ גם הוא דרומה. שני האחים שהו באותו זמן בחאן-יונס. ההורים חששו בעיקר לשחר, בשל תפקידו כחבלן בפלוגת חבלה והנדסה. "הייתי טרוד," אמר שמעון, "כי הבנתי שלא יכול להיות שרק כוח גולני נפגע וגם כי ידעתי את מהות תפקידו של שחר – הוא צועד ראשון." ב-23 ביולי 2014, בשעות הבוקר המוקדמות, קיבלה הפלחה"ן פקודה לכבוש בית של פעיל חמאס בחאן יונס. במהלך ניסיון פיצוץ פתח הכניסה לבית, הופעל כנגדם מטען חבלה רב עוצמה. מן המטען נהרגו סגן פז אליהו – מפקד הצוות, סמל ראשון שחר דובר (דאובר) וסמל ראשון לי (ליליק) מט – חבריו של שחר לחוליית החוד. כמו כן נפצעו עוד שמונה-עשר לוחמים. שחר נפצע אנושות. הוא פונה תחילה במסוק לבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע, שם נאלצו הרופאים לקטוע את שתי רגליו, בתקווה להצילו וכעבור 4 שבועות פונה בשנית במסוק לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. חמישה וחצי שבועות הוא נלחם בגבורה על חייו; שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים ואחת נקבע מותו. שחר שלו נפל בקרב במבצע "צוק איתן", ביום ה' באלול תשע"ד (31.8.2014). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזורי בחיספין. הותיר הורים, שלוש אחיות ושלושה אחים. שחר הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל ראשון. על מצבתו נכתב הפסוק: "וַיִוָתֵר יעקב לבדו וַיֵאָבֵק איש עִמו עד עלות השחר." (בראשית לב, כה). למעלה מחמשת אלפים בני אדם ליוו את שחר למנוחת עולמים, ובאו לחלוק כבוד אחרון לחלל האחרון של מבצע "צוק איתן". נעמי אימו סיפרה: "שחר תמיד רצה להתגייס ליחידה מובחרת ותמיד עשה את המירב. הוא היה ילד עם עיניים כחולות כמו הים. הוא אהב לאסוף חברים, גדולים וקטנים ממנו." האם תיארה את רגעיו האחרונים: "עמדנו ליד מיטתו ונפרדנו ממנו כמו שצריך להיפרד מגיבור. כל מי שהכיר אותך, סיפר על גבר שדאג לכולם." "כמעט עשרים ואחת שנה היית מתנה מופלאה, מתנה מהקדוש ברוך הוא ששמה שחר. לצערנו הקדוש ברוך הוא רצה אותך אצלו," ספד אביו, שמעון. "את כל התפילות ותהילים שאמרו בשבילך, אלוהים ישמור וישתמש בהם פעם אחרת. חמישה וחצי שבועות שרנו וסיפרנו לך סיפורים, רק שני דברים לא סיפרנו לך, שהיו צריכים להוריד לך את שתי הרגליים, וששלושת חבריך לצוות נהרגו. אתמול, כשאפסה התקווה, סיפרנו לך שתפגוש למעלה את חבריך לצוות, פז, לי ודובר. שרנו לך את מה שצריך, והרשינו לך ללכת." האב הוסיף בדמעות: "היית ילד שמח שאי אפשר לכעוס עליו. גם כשהיינו צריכים לתת לך עונש, צחקנו מאחורי הגב על מה שעשית. חמישה וחצי שבועות איחדת את כל עם ישראל. אפילו היום … אנשים התקשרו לשאול אם צריך עוד טסיות דם. חמישה וחצי שבועות נענו בין ייאוש לתקווה. לא היה בית כנסת אחד שלא התפללו בו לרפואת שחר בן נעמי-שרה. … שחר רצה לשרת בצנחנים ושמח שהגיע ליחידה. ממה שאנו מבינים מחבריו וממפקדיו הוא עשה עבודה טובה בשדה הקרב. … לנו היה את הזמן להיפרד ממנו." אחותו, דגנית, אמרה: "קיוויתי כל כך שתקום ותגיד שאנחנו סתם מגזימים עם הבכי והתפילות. היית ראש החבורה. החזרנו אותך הביתה, לאדמה ולנופים שאתה אוהב. מבטיחה לך שנמשיך לעשות את מה שאתה אוהב, נמשיך לטייל ולשיר, אבל אחד מאיתנו, חשוב כל כך, יהיה חסר." אמו של שחר, נעמי, השתתפה בקריאת הקדיש על בנה, והקריאה מכתב מבנה דורון, בן התשע: "ראיתי אותך ב'סורוקה' שוכב בעיניים עצומות. אני יודע שהגנת על חבר שלך, אני אוהב אותך מאוד ומתפלל שלא יכאב לך." דגנית אחותו ספדה לו: "שחרי שלי. ערב יום הזיכרון השני שאתה לא פה. … כמה אני רוצה שתהיה פה גם, כמה אני רוצה לחזור לזמן שבו היית בבוקר בטקס של הישיבה, ואז חוזר הביתה לשמוח איתנו ביום העצמאות. כמה אני רוצה לראות אותך עומד בצהריים מנפנף במנגל המשפחתי שנערך בקדומים. … אני רוצה לשבת איתך כמו פעם, לבקש ממך להכין לי קפה כמו שרק אתה ידעת. הקפה שהכנת לי היה תמיד בדיוק בטעם, לא חם או קר מדי, לא מתוק או מר מדי, בדיוק כמות חלב ומים. מתגעגעת אליך כל כך אח אהוב." מרים אחותו כתבה: "יום זיכרון שני … אני בטוחה שאפילו עוד עשרים שנה, היום הזה וכל יום בשנה יהיה לי קשה כי פשוט מישהו לקח לי משהו מהגוף. תמיד אימא אומרת שאני ושחר זה כמו תאומים. אז שחרי שלי, תדע שאני כאן בשביל לגמור את מה שלא סיימת. בעזרת ה', בסוף שנה הבאה אתגייס לתפקיד שאני רוצה ושם אגמור את המשימה שלך ואז אני אמשיך בחיים ואגמור את המשימות שלך ושלי ביחד. אוהבת ומתגעגעת יותר מדי כבר, אחותך." מפקד גדס"ר (גדוד סיור) צנחנים, סגן-אלוף י', אמר: "שחר נפגע תוך התקפה על מתחם מבוצר של חמאס שבמרכזו מנהרת תקיפה. הוא סוכך בגופו על חברו והציל אותו מפגיעה. נמשיך לצעוד בשבילים שפרץ וללכת בדרכו." חבריו ליחידה סיפרו על האומץ שהפגין, על טוב ליבו ועל מקצועיותו. מפקד הפלוגה, רב-סרן טל, סיפר שלפני מבצע "צוק איתן" נבחר שחר לייצג את החטיבה כולה בתחרות חבלה צה"לית ובאליפות צה"ל למקצועות, והיה מיועד לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ולקורס קצינים. בפייסבוק נפתח "דף לזכרו של סמל שחר שלו ז"ל". בדף תמונות רבות שלו, קישורים לכתבות שפורסמו ודברי זיכרון וגעגוע שכותבים אוהביו. דודו נחום כתב: "אני זוכר את הילד העקשן והסקרן שלא תמיד היה מובן לכולם. אני זוכר את הנער ותלמיד המכינה עם כמות חברים בלתי נגמרת. … את החייל עם הצ'וקולוקים הנסתרים במסעות. זוכר חיים שלמים ולא רגע אחד קצר שעצר את הכול. אוהב." "הזמן עובר והגעגוע רק מתגבר," שיתף יוסף מרקו, חברו, "הגעגוע לחיוך, לשטויות, לצחוק, לעשייה, לטיולים, ללימודים ולעוד הרבה דברים… לימדת אותנו שיעור על רעות והקרבה, גם אם זה לשלם את מחיר החיים וההנאה. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. נזכור ולא נשכח את החבר עם החיוך הרחב שתמיד הלהיב, תמך ובעיקר הצחיק את חבריו." חבר הילדות, מלאכי זוננפלד, זוכר את שחר ומספר: "מאז שהלכת הרבה השתנה… למדתי לחיות עם הדברים. למדתי לחייך איתך ולחיות איתך כמו שאתה, מלווה אותי בדרכי, בדרכך. מדי פעם אני משמיע לחברים, שוודים או אמריקאים, איזה סיפור עליך, ואיך שאני חושב עליך, עולה בי חיוך, איך שאני אומר את שמך, אני כבר לא מפחד להתעמת עם העצב. אני בטיול שלי כבר כמה חודשים, טיול אחרי צבא. ברגעים הכי יפים, במראות עוצרי נשימה על נופים מדהימים, אז מצטרף אליי בחור נחמד שכבר לא יטייל, מצטרף ומגיח מאיזו פינה, זורק בדיחה. תבוא לבקר יותר אני אומר לו, אבל הוא… אוהב אותך, שחר." קרובי משפחה, חבריו של שחר ואנשים שלא הכיר והעריכו את פועלו, קראו בשמו לילדיהם שנולדו לאחר מותו. אביו אמר: "אני מאחל לילדים האלו, ולכל ילדי ישראל, שייקחו ממך את כל הטוב שבך. את ההומור, הצחוק, השמחה, אהבת המשפחה והחברים, העבודה הקשה והידיעה שאם רוצים משהו ומתאמצים בשבילו, משיגים אותו." זכרו של שחר מונצח בגן ירוק מול ביתו ובו פינת תצפית ומנוחה, שהוקמה בידי משפחתו וחבריו, וב"מירוץ שחר" שמתקיים ביישוב אלוני הבשן. סרטון לזכרו וכתבה עליו ששודרה בערוץ הראשון הועלו לאתר היוטיוב. חבריו עדו עטיה ואביעד ויגודה כתבו לזכרו את השיר "עלות השחר" בשיתוף עם המוסיקאי אור מרגי. את השיר מבצע חבר נוסף, ארז ספיריה. אמו של שחר, נעמי, מציגה לזכרו הצגת יחיד הנקראת "עלות השחר". שחר מונצח בסימניית "פרק יומי" במשנה.
