שכנר, צבי (הירש)

צבי, בנם יחידם של בת-שבע ופייבוש, נולד ביום א' בניסן תרפ"ז (3.4.1927) בפולין, בעיירה זאלשצ'יק בגליציה, על גדת נהר הדנייסטר. גדל והתחנך בעיירת הולדתו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) מנתה הקהילה היהודית בזאלשצ'יק כ-2,500 יהודים. בתחילת המלחמה נכבש האזור על ידי הגרמנים ומיד לאחר מכן רוכזו היהודים בגטאות. בחודשים הבאים נשלחו הכשירים למחנות עבודה ובשנים הבאות שולחו כמעט כל יהודי האזור למחנות השמדה. עד תום המלחמה נרצחו כמעט כל יהודי גליציה על ידי הנאצים. כל בני משפחתו של צבי חוסלו בידי הגרמנים. אף הוא עצמו היה על סף המוות כאשר הועמד בשורה מול הרוצחים שעמדו לירות בו ובעומדים לידו, אך הצליח להימלט. צבי מצא מקלט אצל איכרים נוצרים, למראית עין קיבל את כל מנהגי חייהם אך גם במקום מחבואו בכפר קיים את מצוות היהדות בסתר. כך נהג עד תום המלחמה, כשהוא נודר לעצמו להגיע לארץ ישראל מיד כשיוכל. בשנת 1946 העפיל צבי לארץ באונייה "דב הוז" ("פדה"), שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האירועים הקשורים בהפלגתה ובהפלגת אחותה "אליהו גולומב" זכו לכינוי "פרשת לה ספציה", על שם הנמל האיטלקי ממנו אמורות היו האוניות להפליג. הפרשה החלה כאשר כאלף מעפילים נאספו בנמל האיטלקי, מתכוננים לעלות על האוניות. הבריטים, ששלטו אז במקום, גילו את התוכנית וניסו למנוע את הפלגתם. המעפילים נערכו למאבק ממושך ופתחו בשביתת רעב שנמשכה כשלוש יממות, כשאליהם מצטרפים, כאות הזדהות, מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הפרשה, כשברקע מתנהלים משפטי נירנברג לפושעים הנאצים, עוררה הד תקשורתי וציבורי נרחב והביכה את הבריטים. בלחץ דעת הקהל העולמית ולאחר משא ומתן ממושך נאלצו הבריטים להיכנע ולאפשר את הפלגתן של שתי האוניות. "דב הוז" ו"אליהו גולומב" יצאו בדרכן לארץ ביום 8 במאי 1946. כעבור חמישה ימים, עם הגעתן לנמל חיפה, הורשו נוסעיהן לרדת בהסכמת השלטונות הבריטים ובפיקוחם ופוזרו בשלום ברחבי הארץ. בהגיעו קבע צבי את מקום מגוריו בחולון. קרוביו בארצות הברית הפצירו בו כי יבוא אליהם, אך הוא סירב לעזוב את הארץ ובחר בחיי פועל. גם כשנתבקש מטעם ארגון יוצאי זאלשצ'יק לבוא ולפעול אצלם מיאן לעזוב את הארץ. הוא עבד בנגרות רהיטים ובבית החרושת "לודז'יה", ותקופה מסוימת שירת כנוטר. בת דודתו מספרת על אדם בעל רוח רעננה ונדיבה, שהפיץ סביבו אור ושמחה ושהיווה עבורה מקור נחמה ותמיכה. צבי היה מסור לחבריו בכל נפשו, התייחס אליהם כמו לאחיו ובאהבה חלק אתם פת לחם. עוד לפני מלחמת העצמאות היה צבי חבר ה"הגנה". כשפרצה המלחמה לא המתין לקריאה אלא מיהר להצטרף ללוחמים. הוא שירת בגדוד 51 של חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 ב"הגנה". במסגרת זו השתתף בפעולות רבות, בתחילה כרובאי ובהמשך כרגם. נטל חלק בקרבות שהתחוללו סביב חולון ובת ים, בקרב תל-א-ריש, בית דג'ן ועוד. באחד הקרבות, שהתחולל בלילה אפל ונטול כוכבים, תעה צבי בדרך בין עמדות האויב, אך הצליח לחמוק ולחזור בשלום לבסיסו. בהתקפה על ג'בליה, כשראה את חברו לנשק מונח בשלולית דם, רץ אליו תחת מטר אש והעבירו למקום מבטחים. באחת הפעולות נגד כפר הפורעים יאזור התפוצץ "בקבוק מולוטוב" על ברכיו, אך צבי התעשת במהרה וחזר ללחימה. במאי 1948 השתתף צבי במבצע "מכבי". מבצע "מכבי" החל ב-8 במאי ומטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לבירת ישראל, לכבוש את היישובים המאיימים בפרוזדור ירושלים ואת לטרון. ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948) יצא כוח מחטיבת "גבעתי" במספר משוריינים להעביר תחמושת לכוחות "הראל" של הפלמ"ח בגזרה המזרחית. ליד דיר-איוב (סמוך לחולדה) נתקל הכוח בשריוניות בריטיות שפתחו עליו באש וספג נפגעים רבים, בהם עשרה הרוגים. צבי, שנסע במשוריין הראשון אשר שימש כפורץ דרך, נפגע מפגז האויב ונהרג. בן עשרים ואחת בנפלו. צבי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.