שכטר, משה
בן זאב (וולף) ובת-שבע (סבינה). נולד ביום י"א בניסן תרצ"ו (3.4.1936) בעיר גרודק-יגלונסקי שבפולין. עם כיבוש גליציה על-ידי הסובייטים נאסר האב ונידון לעבודת-פרך והאם וילדיה גורשו לקזכסטן שבאסיה התיכונית. האב אמנם שוחרר בשנת 1943 וגויס לצבא האדום אך כעבור זמן-מה נפל בקרבות; חודש לפני גיוס האב מתה האם מחוסר לחם ומרוב דאגה. משה היה אז בן שלוש ומחצה ונמצא בצל קורתם של איכרים אוקראינים שלא ידעו על יהדותו. בן שש היה משה כשהחל בנדודיו לארכה של רוסיה, אך בגמר המלחמה, עם תזוזת פליטי-פולין מערבה, יצא גם משה לדרך (יחד עם שתי אחיותיו הגדולות ממנו). בסביבות קיוב התעכבו ומצאו את לחמם בעבודות פחם ברכבות. רק לאחר שנה הגיעו לביאליאבה בפולין ושם נכנסו כולם לקיבוץ-הילדים "דרור". משם המשיכו לגרמניה למנזר הריק באינדרסדורף – ומשה אז כבן עשר. שם נפגש עם דויד בוגייביץ (שנפל בשעת מילוי תפקידו בשנת תשט"ז) ומאז לא נפרדו דרכיהם. אחרי נדודים הפליג ב"יציאת-אירופה" הידועה בפרשת-הקרב עם הבריטים, אך לאחר שהוחזרו לגרמניה עלו לארץ והגיעו אליה בשנת 1948. משהגיע לארץ נכנס לקיבוץ בית-השיטה ובהיותו חניך "עליית-הנוער" השתייך לקבוצת בני "אורן" שבחברת-הילדים שם. סיים את לימודיו בבית-הספר וראה את הקיבוץ כביתו. לפני גיוסו לצה"ל בינואר 1955 התעסק בהדרכת ילדים ונוער ברחובות מתוך מטרה להקים את סניף "הנוער העובד" שהתפרק קודם-לכן. בנפול חברו הטוב דויד בוגייביץ שוב לא היה משה מוכן להישאר מחוץ לפעולות ותבע את שחרורו ממוסדות התנועה והמשק למען יוכל להתמסר לעבודת-הצבא. לאחר-מכן הצטרף לקורס מ"כ של נח"ל ובמסגרת זו השתתף בפעולות האחרונות. נפל בקרב על חוסאן ביום כ"א בתשרי תשי"ז (26.9.1956) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו. קיבוץ בית-השיטה הוציא חוברת בשם "ארנים שנגדעו" לזכרו ולזכר חברו דויד ז"ל. זכרו וזכר חברו הועלו בחוברת טבת תשי"ז של "דפים" (ידיעות המחלקה לעליית ילדים ונוער בהוצאת הסוכנות היהודית בירושלים). כן הועלה זכרו בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים"