שכטר, אברהם-ניסן (אבי)
בן פנינה ויוסף, נולד ביום ח' באב תשכ"ד (17.7.1964) בחיפה. אביו, ניצול השואה, היה בן 12 שנים כשהנאצים רצחו את אמו לנגד עיניו ודמה ניתז עליו. הוא עבר את מחנות ההשמדה, וניצל. אחרי המלחמה עלה האב לארץ באוניית המעפילים "אקסודוס", אולם הבריטים החזירו את האוניה לאירופה. בעיצומה של מלחמת הקוממיות הצליח האב לעלות לארץ. התגייס לצה"ל ולחם בקרבות לטרון. בקרבות אלה הוא נפצע. אמו של אבי היא נצר של משפחת רבנים, ואבי גדל בבית הוריו הדתיים. מגיל צעיר גילה אבי את תכונותיו המיוחדות. חסון הוא היה, עליז, מלא שמחת-חיים, בעל חוש הומור, עם חיוך מידבק. אבי היה בעל כשרון חיקוי, ועם סגולות אלו לא היה קשה לו להסתגל לכל חברה שנקלע אליה. הוא למד בבית-הספר היסודי "רמב"ם" בשכונת נוה-שאנן, בכיתות א'-ו', אחר-כך הוא עבר לחטיבת-הביניים בבית-הספר "יבנה" בחיפה. לצורך לימודיו התיכוניים עזב אבי את הבית, והחל ללמוד בפנימייה בכפר-הרואה. הוא למד בכיתה ט', אולם אבי תאב החיים חיפש חברה חדשה, ועבר ללמוד בישיבת נתניה, שם השלים כיתות י'-י"ב. אביב היה חבר בתנועת "בני-עקיבא", והיה פעיל בתנועתו. הוא היה מוקף תמיד בחברים, תמיד היה עסוק, פעיל, דמות בולטת בחברה. בהיותו בכיתה י"ב התייתם אבי מאביו. בתקופה זו הוא התקשר מאוד אל אמו, שמצאה בו מקור עידוד ונחמה. הוא מילא את מצוות כיבוד אם גם בתנאים הקשים של השירות בחזית. תמיד מצא אבי רגע של פנאי לטלפן אליה ולהרגיע אותה. כשסיים את לימודיו התיכוניים, החל אבי להתלבט על המשך דרכו. כחניך ישיבה הוא ביקש להמשיך ללמוד, אבל הכיר בחובתו לשרת בצה"ל. לתקופה של שישה חודשים עבר אבי ללמוד בישיבת "עזתה", שבנתיבות. ראש הישיבה התרשם מאוד מדמותו של אבי, כתלמיד וכאדם. בתקופה קצרה זו, למד להעריך את תלמידי החכמים הלומדים תורה יומם ולילה, ורצה להקים את ביתו על-פי דרכם. בינואר 1983 התגייס אבי לצה"ל, והוצב בחיל-השריון. חבריו בפלוגה סיפרו על הרוח המיוחדת שהשרה בפלוגה, רוח של אמונה ומודעות לערכי המסורת היהודית. כינו אותו "רב הפלוגה". אחת המשימות שנטל על עצמו, הייתה שמירת השבת בפלוגה. בזמנו הפנוי, השתדל אבי למצוא חברותא ללימוד גמרא. במאי 1983 השלים אבי קורס מקצועי בחיל-השריון, ועלה לדרגת רב"ט. הוא הועבר עם יחידתו לשירות מבצעי בלבנון. ביום 27 במאי 1984 היה אבי בסיור באיזור ג'ב-ג'נין שבגיזרה המזרחית. שני ג'יפים היו בסיור, סמוך לקווים הסוריים. האויב פתח באש ממארב על שני הג'יפים, והנוסעים נפגעו. אבי נפצע פצעים אנושים בראשו, והועבר לבית-החולים. כחודש ימים הוא נאבק על חייו וביום כ"ה בסיוון תשמ"ד (24.6.1984) נפטר. בן 20 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות האזרחי בכפר סמיר, שליד חיפה. אבי השאיר אחריו אם, אח ואחות. במכתב תנחומים כתב רבו: "התרשמנו ממידת האמת שבו, בכנות ששאף להתעלות באמונה ותמיד ביקש להתקרב לתורה ולמצוות". שר הביטחון משה ארנס כתב עליו לאמו: "הוא היה חייל מסור וחבר למופת. אבי היה אהוב על כל מי שהכיר אותו". מפקד גדודו כתב עליו: "רב"ט אבי היה חייל ישר, ושימש דוגמה לפלוגתו". על-שמו הופיע ספר "בן יכבד אב", ובו שלושה חלקים: א. דברי הלכה ואגדה בנושא "כיבוד אב ואם". ב. דברים שנאמרו ונכתבו לזכרו. ג. מחשבות, זיכרונות ומכתבים. בעיתון המקומי של שכונת נווה-שאנן בחיפה פורסמו שתי כתבות, ובהן סופר על חייו ומותו של אבי
