אבינועם, בן רבקה וצבי נולד ביום כ"ב בניסן תשי"ג (7.4.1953) ברמת-גן, ונקרא על שם סבו מצד אמו, שנספה בשואה. הוריו התחנכו בתנועות נוער ציוניות עוד לפני עלייתם ארצה. ניסיונם המר בשואה, שאבדו בה רבים מבני משפחותיהם הביאם למסקנה החד-משמעית, שמקומם של יהודים הוא בישראל בלבד. בישראל השתתפו ההורים במלחמת השחרור, והאב השתתף גם במלחמת "קדש". אבינועם סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "ניצנים" ברמת-גן, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "אוהל-שם" ובבית-הספר "דביר" ברמת-גן. נומל'ה, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו – נולד בכור להוריו. הוא נולד חלש, ירוד במשקלו וסובל משבר. השבר הפריע להתפתחותו הפיסית, וגרם לו סבל רב. בגיל שלושה חודשים נדבק במחלת השעלת שסיכנה את חייו, מאחר שאי-אפשר היה לנתח אותו, ובלי ניתוח לא יכול היה לגדול כראוי. בגיל שמונה חודשים נותח, ומאז הלך מצבו והשתפר בהדרגה. מכיוון שהיה קל-משקל, הצטיין בזריזות, בריצה ובמעשי שובבות. ברחוב הסתכלו הבריות תמיד ב"אפרוח" הזעיר הזה, הנראה כבן חצי שנה, והוא כבר רץ ומדבר כילד בן שנה. בגיל שלוש נותח שוב ומאז התפתח במהירות רבה, והיה שובב בלי גבול, עירני ומתרוצץ כ"כספית". כשנולד אחיו עוזי, היה אבינועם בן שלוש ורבע, ולא הסכין עם הופעתו של האח. בבית נחשב ל"דיקטטור" של המשפחה, שלא ניאות לקבל מילים ריקות, שתכליתן לסבר את אוזנו. לו היה צריך לומר את האמת, גם כשהייתה מרה וקשה. אי-אפשר היה להבטיח לו "שטויות ורדרדות", כפי שכינה זאת. בבית-הספר "ניצנים" היה תלמיד מרדן וקשוח, סגור וגאה, שחיפש פשר ומשמעות בכל דבר. רק מורים שדברו אליו בהיגיון קנו את לבו ואת אמונו. היה לו רצון ברזל וחבריו ידעו תמיד, שאפשר לסמוך עליו בכל דבר. הייתה לו גם לשון חדה ובבדיחותיו היה מוסיף נימה של ציניות, שקלעה תמיד למטרה. תחביביו היו רבים והוא הקדיש זמן רב לבולאות. שעות על שעות היה מטפל בבוליו כשגלובוס על ידו, והוא מזהה את ארצות העולם לפי הבולים. ברבות הימים עבר קורס להדרכת בולאות, ואף הוענקה לו תעודת הסמכה. הוא הצטיין גם בעבודות-יד שונות, כגון תיקון כלי חשמל, ברזים ומנעולים, ואהב לעסוק בכך. הוא שלח ידו בפיסול, למד לשחק שח-מט לפי ספרים, וניצח בתחרויות שנערכו בבית-ספרו, "דביר". כמו-כן היטיב לשחות כמו דג במים, ובחידוני שידורי-ישראל "אלף חסר אחד" היה משתתף קבוע, וזכה בפרסים רבים. היה לו חוש מסחרי מפותח, והוא ראה בכסף משאת נפש שיש לעמול למענה. הוא גזם דשאים וניקה חצרות כדי להרוויח דמי כיס, וחלם ללמוד כלכלה באוניברסיטה. ואם החליט, בוודאי היה עומד בכך, כפי שהחליט יום אחד להביא להוריו אלמוג מפותל ועדין מאילת, כשכל זיזיו שלמים. הוא נסע ב"טרמפים" וטולטל בדרכים, כשהאלמוג מונח בתוך קופסה שקנה בשקם, ארוז בצמר-גפן ובסמרטוטים. "הכל יכולים לעשות זאת" אמר, "צריך רק לרצות חזק". אבינועם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות הטנק הוצב ביחידת שדה בתפקיד טען-קשר. כחייל היה "מסור במילוי המשימות שהוטלו עליו", כדברי מפקדו, "איש צוות מעולה… שפעל לשביעות רצון מפקדיו". אמו זוכרת כשיום אחד בא ואמר: "עליתי למדינה הרבה כסף. ירינו פגזים ולא פגענו. ניגש אלי האלוף שרון ואמר לי: 'חייל צה"ל שיורה – צריך לפגוע'" אחר כך שמעה אמו מפי חבריו שהיה צלף בחסד, וכל פגיעה שלו מצאה את המטרה. הרבה חלומות ותכניות היו לו לכשישתחרר מן השירות. הוא רצה לראות את העולם, ללמוד ולעבוד. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נשלחה יחידתו להשתתף בבלימת התקפות המצרים בחזית סיני. שעות על שעות לחמו הוא וחבריו בקרבות שריון קשים ואכזריים. בקרב שהתחולל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. הוא צוין לשבח על ידי מפקדו, שהעניק לו מדליון נחושת משולב בזכוכית דקורטיבית וחרוטה עליו האמרה: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" (תהלים קכ"ז). בעתון "במחנה" פורסמה כתבה על צוות הטנק, שאבינועם היה בו תותחן. בכתבה סיפר מפקד הטנק, בין יתר דבריו: "התותחן אבינועם שכטר, שנפל אחר כך במלחמה, פגע במטרות קשות תוך כדי נסיעה מסחררת, ומי שהוא שריונאי יודע שזה לא פשוט… יש לכתוב על חברי הצוות אבי קריב, יחיא מנצור ואבינועם שכטר ז"ל. הם עשו עבודה נפלאה. הם היו גדולים. זה חשוב שלא ישכחו את זאת".
