שי (שיוביץ), שלמה

בנם יחידם של מרדכי ופסיה. נולד ביום ד' בכסלו תש"ט (6.12.1948) בתל אביב, להורים שזה מקרוב עלו ארצה. הוא למד בבית הספר "תלמי יחיאל" שבמושב בדרום הארץ. אף על פי שהיה בעל מחשבה מבוגרת ורצינית, היה נוהג במשובה ועליצות ושמו הלך לפניו כבעל חוש הומור נפלא. חברים אהבו אותו וביקשו את קרבתו. שלמה אהב את הטבע, את הארץ ואת האדם בכלל. כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי נהג לכתוב יומן, שבו הגיב על אירועים בחייו בצורה שירית. ביומן זה ניכרת בגרות מחשבה, כפי שאנו למדים מתוך הערה אשר הקדיש לשיר אחד. "נשארו מספר שבועות בלבד לסיום שנת הלימודים ובזה נסיים את בית הספר היסודי. הגיע הרגע אשר בו אנו צריכים להחליט לאן נלך עתה, הרגע שבו למעשה אנו קובעים את העתיד. בימים אלה נוהגים התלמידים לשנות בהחלטות מהירות ופזיזות את עתידם מספר פעמים ביום". אחרי שנפל כתבה עליו מורתו רשימה קצרה ובה נאמר: "תהיתי על קנקנו של שלמה והוא נתגלה לי כתלמיד נבון וחרוץ; לשונו שנונה, עשירה ומתובלת בהומור – – – מקבל ברצון תפקידים ונושא באחריות, מחבר שירים וכותב מאמרים. עוד בהיותו בכיתה ו', והוא אז נער בן 12, ערך והוציא לאור את ירחון בית הספר, שבו פירסם שירים ומאמרים. את שלמה העסיקו בעיות אנושיות מאז היותו נער, כי בוגר היה ברוחו ובדרכיו. שלמה חי למען הזולת והקדיש את מרצו, אהבתו, מחשבתו ומעשיו כדי להיטיב עם חבריו". לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי למד בבית הספר התיכון האזורי "צוק" בבאר טוביה. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" ונציג חטיבת בני המושבים כחבר גרעין "אשלים". בהיותו מן הבולטים בין הפעילים בחטיבה זו, היה למדריך נוער במושב ובסביבה ואחרי כן הדריך גם סמינריון למדריכי נוער. בעבודת ההדרכה עסק בשלוש השנים הראשונות בבית הספר התיכון, שם השתתף בחוג דרמטי וגם הציג הצגות מאולתרות. באביב 1966 יצא כחבר במשלחת הנוער מטעם תנועתו לאירופה, כדי להכיר ולפגוש בני נוער בחו"ל. שלמה גויס לצה"ל ביולי 1967 והוצב לנח"ל מטעם גרעין "אשלים". בתחילה סברו ההורים כי מאחר שהוא בן יחיד יוכלו להגיש בקשה לשחרורו מן השירות הצבאי. אמנם הם טעו, אך כששמע שלמה על עצם הרעיון טען בפניהם: "מדוע לא אשרת בצבא? הרי אשים את עצמי ללעג בעיני הבריות אם לא אתגייס. ולא זו בלבד אלא שהשירות הצבאי מוצא חן בעיני". לאחר הכשרה בנח"ל גולן עבר יחד עם הגרעין לחצבה, להיאחזות נח"ל בערבה. הוא יצא להתיישבות מפני שידע מה ערכה של עבודת האדמה הכיר כי ב"התעסקות" זו יש משום עבודה ציבורית, אותה עבודה בה עסק בכל לב ובאחריות אין קץ. בשנה האחרונה לחייו עסק בארגון גרעין חדש להתיישבות מטעם תנועת המושבים. אולם הוא לא זכה לגייס אותו. הוא היה בן מסור מאוד להוריו, דאג להם והרגיע אותם. גם כשירד לאזור התעלה סיפר שהוא נוסע לאיזה קורס, אף על פי שהכפר כולו ידע את האמת. כשנתגלגלה השיחה על הצבא ואמו הביעה את מורת רוחה מחיי בנה והביעה את חרדתה לשלומו, אמר לה: "אדם מת רק פעם אחת". פעם סיפר לאמו כי בנח"ל גולן נפלה בת אחת והוריה דיברו בזמן ההלוויה על בתם, שנפלה למען המולדת – ותוך כדי כך הוסיף: "אם יקרה לי משהו אני מבקש ממך שלא תבכי". פעם אפילו אמר לה אגב שיחה: "מוטב שימות צעיר מאשר אב לילד, או ראש משפחה של שלוש או ארבע נפשות". נראה, שלבו חש כי משהו עתיד להתרחש. ביום כ"ז בשבט תש"ל (3.2.1970), נפל שלמה בהפגזת האויב באזור התעלה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג. מפקד המעוז כתב להוריו ביום נפלו את הדברים האלה: "יודע אני שמלים לא ישיבו אבידה כבדה כמו שאבדה לכם. האבידה שפקדה אתכם ואותנו קשה מנשוא, כי בנכם היה סמל לחיילות טובה וסמל להתנדבות. גם במותו נפל תוך התנדבות לתפקיד. שלמה היה מופת ומוקד להערכה על ידי מפקדיו וחבריו לנשק ובהיותו מבוגר מחבריו שימש להם כאבא. כשהיה צורך בחייל לתפקיד כלשהו מיד היה נענה ברצון והיה ראשון המתנדבים לעבודה ולמשימה – – – שלמה יכול היה לשרת במקום שקט יותר אולם בהתנדבותו ביקש להגיע לקו הראשון. נחמתנו היחידה שהוא נפל תוך מילוי תפקידו". לאחר נפילתו הוצא לאור על ידי חצבה-ערוגות ספר הנושא את השם "שלמה;" משלחת נוער שיצאה בקיץ 1970 לצרפת ולאיטליה, ואשר אליה אמור היה להצטרף כמלווה, נקרא על שמו.