שי, דנור (דדון)

בן לצביה ואברהם דדון, נולד ביום ל' באדר א', תשל"ג (4.3.1973) בבאר שבע, אח בכור לרונן ולניר. "הגחת לאוויר העולם," סיפרו הוריו, "ובאותו הרגע השתנו חיינו. רק אז ידענו מהם אושר, שמחה ואהבה. נולדת עם כרטיס מנצח וזו הסיבה העיקרית שהצלחת לממש את חלומות הילדות שלך. לימים נולדו אחֶיך רונן וניר. היינו משפחה מלוכדת, מאושרת, אוהבת וחמה. הייתה ביניכם אהבה מיוחדת, הייתם שלישייה מנצחת…" צביה ואברהם מתארים ילד חייכני ומקסים, מלא מתיקות ונוכחות בבית, צועד ברגליים יחפות, חייכן ושובב. בן חכם ואנושי, שהעניק אהבה, נתינה, הקשבה וכבוד. כשבגר נהג לנהל עימם שיחות נפש: "בקולך המתון והעמוק תרמת תובנה". שי גדל והתחנך בבאר שבע. בילדותו למד בגן רד"ק והותיר רושם עז על הגננת מרתה ריפא: "בין כל הילדים הנפלאים האלה בלט במיוחד ילד אחד בעל תלתלים כהים, עיניים ירוקות ומיוחדות, חיוך רחב ומקסים, גבוה, רזה, עם יופי שקשה לתאר. חכם, חרוץ, מבריק, חבר מיוחד, מוכשר מאין כמותו… היה בו משהו מיוחד ושונה כאילו כוכב לכת התיישב עליו ובישר לכולם: הילד הזה יהיה אדם מיוחד". שי למד בבית הספר היסודי "גבים". נועה סלהוב, מחנכת כיתה ו'-ח', סיפרה על תלמיד מיוחד שאי אפשר לשכוח: "היה לו שקט פנימי מידבק ונוכחותו נסכה שלווה על הסובבים אותו. שי הפגין כושר מנהיגות ואינטליגנציה רגשית טבעית… היה דומיננטי. הוא נהג להביא בפניי קשיים והתלבטויות בנושאים יומיומיים מחיי הילדים והכיתה, תוך רגישות גבוהה לזולת, ובעקבות זאת נהגנו לערוך דיונים בשיעורים… סביב שי הכיתה התלכדה, לימודית וחברתית, ולא אחת אף שימש מגשר צעיר בין קבוצות ילדים. דעתו נחשבה. מעשיו נצפו. כולנו כאחד הערצנו והערכנו אותו… והוא לא אכזב. פעל מתוך צדק וראייה רחבה וארוכת טווח. לא מתוך הנאות הרגע… הוא הציב לעצמו מטרות ברורות והגשימן… עבורו לא היה תחליף לעקביות, ליסודיות ולעבודה קשה, אין קיצורי דרך… מבוגר במעטפת של ילד… בגיל שתים-עשרה היה ילד עם נשמה של מבוגר". שרית, חברתו לספסל הלימודים, סיפרה על פרויקט התנדבות במסגרת הלימודים: "שי, חדור מוטיבציה יוצאת דופן החליט לעזור לכמה שיותר קשישים… אחד נהג בצעירותו לערוך הצגות עם מריונטות… ושי מיד אמר לנו שחייבים לעשות משהו, חייבים לקנות לו מכספנו מריונטה… הנחישות של שי, טוב הלב והכריזמה שלו באו לידי ביטוי, כמו תמיד". בין השנים 1991-1988 למד שי בבית הספר הטכנולוגי של חיל האוויר בבאר שבע, ובכך לקח על עצמו התחייבות ארוכת טווח. הוא התמקצע באלקטרוניקה בשילוב לימודים עיוניים. המחנכת שלו, מריה שטוטלנד, העידה כי שי היה "שונה מכולם, בוגר, כריזמטי ומוכשר מאוד…" שי למד מתמטיקה בעצמו, בעבודה עצמית, חומר שהיה ברמה גבוהה משל הכיתה, והמורה נדרשה רק לכוון אותו מעט. תוך כדי לימודיו בטכני, התנדב שי ללמד בכיתות בהן לא הגיע מדריך באחד ממקצועות האלקטרוניקה. הוא גם סייע לחבריו ללמוד לבגרויות, היה קשוב לכל מי שפנה אליו ותמיד שאף למצוינות. "חבריו ללימודים מאוד העריכו וכיבדו אותו. למילה שלו היה משקל רב בין חבריו, ולי, בתור מורתו, היה העונג לתקשר איתו כמו עם אדם בוגר שמבין אותך כבר ממבט או מחצי מילה," אמרה מריה. בשנת 1992 התגייס לחיל האוויר והתקבל לקורס טיס, אותו סיים בהצלחה במגמת מסוקי קרב. בתום קורס אימון מבצעי החל בתהליך הכשרתו כטייס צעיר בטייסת "צפע". בשנים 1998-1996 שירת כמדריך בבית הספר לטיסה של חיל האוויר בחצרים והכשיר את דור ההמשך. שי נחשב למדריך מצוין, שהיווה דוגמה לחניכיו. מפקדיו וחניכיו ראו בו מחנך ערכי, מוביל למקצוענות ולאחריות הדדית. לאחר סיום תקופת שירות הקבע בשנת 1999 המשיך שי לשרת במילואים ב"טייסת הקובּרות הדרומית", באיחוד טייסות ה"צפע" הצטרף לטייסת מסוקי הקרב הראשונה בבסיס חיל האוויר פלמחים. בכל שנות שירותו, בסדיר ובמילואים, השתתף שי במאות גיחות מבצעיות, במבצע "ענבי זעם" בשנת 1996, במבצע "גאות ושפל" בשנת 2000 ובמלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. שי ביסס את מעמדו כטייס מעולה ומנוסה וכקצין איכותי, מקצוען ולוחם בכל רמ"ח איבריו, וכמדריך מסור מאין כמוהו. כאשר שי הוצב בטייסת בשירותו הסדיר, הוא הכיר את ליהי קנור. השניים התחתנו ואיחדו בשם משפחתם "דנור" את שני שמות המשפחה שלהם. הם הקימו את משפחתם בראש העין. במהלך שירות הקבע למד שי לתואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. הוא למד מתוך סקרנות ורצון אמיתי לדעת, להבין, להעמיק ולפתח את תחומי העניין שלו. שי היה חכם, צמא בינה ודעת. לכל מקום היה לוקח את חוברות האוניברסיטה הפתוחה ובכל רגע פנוי היה יושב ולומד. במקביל לעבודתו, התחיל ללמוד תואר ראשון נוסף במדעי החברה והטבע מתוך התעניינות רבה בתחום, אך לא הספיק לסיימו. נותר לו עוד מבחן אחד והאוניברסיטה החליטה להעניק לו את התואר לאחר נפילתו. הוא הקדיש חלק ניכר מחייו ללימודים, להתפתחות ולהעשרה שלו ושל הסובבים אותו. לאחר שחרורו עבד שי בחברת ההייטק בי.וי.אר כמנהל פרויקטים, והיה לגורם משמעותי בחברה אל מול לקוחותיה בפרויקטים חשובים ואסטרטגיים. במקביל לעיסוקיו השונים שי לא ויתר על תחביביו. הוא היה ספורטאי: בתיכון החל לשחק כדורעף וכבוגר שיחק בקבוצת חובבנים, תמיד הגיע למשחק מלא מרץ ואהבה. כמו כן רץ ריצות ארוכות ובמשך חצי שנה התכונן למרתון ברלין, שהתקיים כשבועיים לאחר מותו, חוויה שציפה לה ולא זכה ליהנות ממנה. לחבריו היה לעתים כאח גדול. הם סיפרו על כישרונותיו ואיכויותיו המדהימות, על הביטחון שהקנה להם, על העצות, על הצניעות, על הזכות להכירו. שי התנהל בשלווה ובנועם ולא עשה עניין משום דבר. הוא מעולם לא קיטר או התלונן, היה רחב לב, אוהב אדם וחבר אמת. איש של ערכים ועקרונות, ישר והגון. אדם בעל אישיות קורנת וכובשת. תמיד מרוצה, מסתכל קדימה, מעבר לדברים הקטנים. שמחת החיים הבלתי נדלית שלו השפיעה על כל הסובבים אותו. "תמיד נתת זווית אופטימית לבעיות הקטנות של החיים," אמרו הוריו, "או שפשוט קיבלנו טיפ קטן לחיים. הקול שלך שהרגיע ועשה אותנו מאושרים ברגעי סערה…" שי ידע לפתור בעיות ומשברים בדרך רגועה ומפוכחת. שי היה איש משפחה למופת, חם ואוהב, שהעמיד את הבית בראש סדר העדיפויות והמחויבויות שלו. הוא היה שותף מלא בגידול חמשת ילדיו, להם הייתה נתונה אהבתו הגדולה ביותר – רועי, רוני, רותם, איתי ויהלי. אב גאה, מעורב ואכפתי שהיה מודל לחיקוי והערצה. הוא השקיע בהם, ישב שעות עם כל אחד ואחד מהם ושיחק עמם במשחקים מאתגרים. ילדיו אהבו מאד להשתעשע עמו והוא התגלגל איתם על השטיח בצחוק והנאה. כשהוא בילה עם הילדים, נתן ביטוי לילד שבו ולא היה אדם מאושר ממנו. בשנה וחצי האחרונות לחייו בילה עם התאומים איתי ויהלי, בהם טיפל בבית מגיל ארבעה חודשים. במסירות ואהבה הוא שיחק עמם ויצא איתם לטיולים. שי אהב לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה ובעולם, אהב את נופי הארץ ושביליה, אהב את האדמה ובעיקר את השמיים והנחיל את האהבה הזו לילדיו. ברוב תמונותיו הוא מטייל עם תרמיל או מנשא על הגב, מחייך והעיניים קורנות. שי התייצב בכל הזדמנות שבה נקרא לדגל ועל כך זכה להערכה והוקרה רבה. הוא נחשב לאחד הטייסים הטובים בטייסת שלו. ב-10.9.2008, יצא למילואים. במהלך טיסה מבצעית תקלה נדירה ברוטור גרמה להתרסקות המסוק מעל שדה חמניות של קיבוץ גניגר לאור השקיעה, כעשר דקות לאחר המראת המסוק מבסיס רמת דוד. רב-סרן שי דנור (דדון) נפל בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית, ביום י' באלול תשס"ח (10.9.2008). בן שלושים וחמש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול. הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים, הורים ושני אחים. יחד עם שי נהרג בהתרסקות מסוק ה"קוברה" שבו הם טסו, רב-סרן יובל הולצמן. אלמנתו ליהי ספדה לו: "נעלמת לנו באופן כה פתאומי בלי יכולת להיפרד ממך פיזית. אבל הדמות שלך, מי שאתה, ומה שנתת לסביבתך ובעיקר לי ולכל אחד מילדינו יישארו איתנו לעד. הילדים שחינכת בסבלנות, בקור רוח, באהבה כל כך גדולה. תמיד ידעת להקדיש לכל אחד מהם את הזמן הפרטי שלו. האמנת בחינוך לעצמאות, לאינדיבידואליות ולחופש בחירה מגיל רך. הטמעת בהם יכולות שהם יישאו איתם כל חייהם, וכמו שאמרת לא פעם, השקעת בתשתית… תמיד ידעתי שהבחירה שלי בך הייתה מדהימה, אתה בדיוק כמו שכתבתי על המצבה: 'אתה המים, האש, האוויר, האדמה שלנו'". מתוך הספדי ההורים: "תודה לך על שהייתה לנו הזכות להיות הוריך. אנו גאים בכל אשר יצרת, חינכת ואהבת ושהיית כה קשוב לכולם… חיבקת את העולם והגעת למקומות רבים. כל מה שנגעת הפך למשמעותי, לגדול ומלא חיים… עצובים, בוכים וכואבים. גם הצחוק מתפרץ מדי פעם כי אין לנו זיכרונות עצובים ממך. שמחת החיים שהייתה לך חיבקה ודבקה בנו גם לאחר שעזבת אותנו… התייעצנו רבות… לגבי הדרך הראויה שנמשיך את חיינו כאשר הקן בבית התרוקן. קיבלנו ממך המלצות… ידעת להיכנס לעולמו של כל אחד ואחד מאיתנו…" רונן דדון, אחיו: "שייקה – אחי… כשאני חושב עליו רק רגש אחד בא ללב: אושר. כשאני חושב עליו אני לא עצוב, אני שמח. אני לא יודע לקשור אותו לדבר אחר מלבד חיוך… כתפיים משוכות אחורה – מבט קדימה וחיוך מאוזן לאוזן כך הכרתי אותו, כך גידל את ילדיו, כך הוא חי את חייו, וכך אני אחיה את שלי". סגן-אלוף אופיר , מפקד הטייסת: … ניכר היה, כי השקט, אורך הרוח, השלווה הפנימית והסבלנות שלך קורנת פנימה למשפחתך ומביאה לסינרגיה אמיתית בתוכה. כך היית גם בטייסת, בגיחות הדרכה בקא"מ (קורס אימון מבצעי) או בטייסת. יושב שעות עם החניך, נשאר אחרון לתחקר, מתעקש לרדת לעומקם של דברים וסיבות, מתוך מקצוענות, סובלנות, ובעיקר אהבה רבה… שי ביצע כמאה ימי מילואים בשנה מתוך אמונה בדרך, במטרה ובחשיבותה. ואת כל זאת עשית בשקט, בצנעה ומתוך הבנת הדרך. במשנה מסופר על אחד מגיבורי דוד המלך שכשהיה יושב, עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. כזה היית, איש עדין נפש ולוחם". אנשים מחו"ל שפגשו אותו במסגרת העבודה ועבדו עימו, זכרו את שי לאורך שנים רבות, שיבחו את העבודה המקצועית שלו ואת הפרויקטים שניהל. חבריו לבי.וי.אר סיפרו על שי הדעתן בכל נושא, המקרין עוצמה וביטחון, על היכולת שלו לגרום לסובבים אותו להאמין בדרך שלו, לסחוף אחריו. הוא ידע לטפח צוות, להגדיר שיטות עבודה בסטנדרטים קפדניים. המעורבות שלו הגיעה לכל פרט בפרויקט והוא נטל חלק במתן הפתרונות. בספר שהוציאו לזכרו בחברת בי.וי.אר כתב דובי: "גם כשהיו מתחים, ויכוחים וקשיים שי ידע לעטוף אותם באריזת מתנה ולהגיש אותם תמיד עם מילה טובה וחיוך על הפנים… מנהל טבעי, אמיתי, לא נתפס לזוטות, תכליתי ביותר, החלטי, פיו וליבו תמיד היו שווים. כשצריך היה להיות תקיף ולוודא שהמשימות אכן מתבצעות כהלכה הוא תמיד ביצע זאת באסרטיביות זהירה תוך שמירת כבודו של הזולת". לזכרו של שי הוקם אתר אינטרנט http://www.shaidanor.co.il. כמו כן מתקיים לזכרו משחק שנתי בין קבוצת הכדורעף שבה שיחק לבין הטייסת שבה שירת. בראש העין נערך מרוץ לזכר שי, בהשתתפות המונים. הוקם חדר הנצחה בבית הספר הטכני של חיל האוויר. הוריו מעניקים מדי שנה מלגה לאחד החניכים בבית הספר הטכני בתחום ששי למד. ביוני 2011, נערך בבית הספר הטכני טקס מרגש ובו העניקה משפחת דדון מלגת לימודים ע"ש שי לתלמיד מצטיין. הטקס נערך בנוכחות מאות תלמידים, הורים, מורים, מדריכים ומנהל בית הספר. המחנכת של שי, מרים מוגילבסקי, כתבה להוריו: "היה לי כבוד להיות מחנכת הכיתה בה למד שי, בשנה הראשונה בבית הספר. שי התגלה כגאון וזאת בשל יכולת התפיסה המהירה שלו. אולם לצד יכולות אלו הוא היה אדם צנוע ביותר. לכבוד היה לכולנו כאשר שי סיים קורס טייס והיה לטייס הראשון בוגר בית הספר הטכני בבאר שבע. הכרתי אותך ואת בני משפחתך במהלך הלימודים של שי ואחר כך בשעות הקשות לאחר ששי נהרג, אמרתי לך לא פעם שלאחר שמכירים אותך ואת בני משפחתך מבינים מי היה שי. אתם אנשים נפלאים שאין רבים כמותכם, שי היה "מלח הארץ" ואתם "מלאכים עלי אדמות". תמשיכו ללכת בדרך בה אתם הולכים ולגדל את ילדיכם ונכדיכם". אמו כתבה: "שייקה שלי. בלתי אפשרי לכתוב עלייך מבלי לראות אותך ולהביט בעינייך הירוקות המחייכות והאוהבות שהייתה בהן קרינה עזה. בבוקר אינך יכול לראות את הזריחה ובערב את השקיעה, את הפריחה הצבעונית והירוק שבנוף, את הרוחות ואת השלכת. את קולות הציפורים שמרחפות מעלייך, מצייצות מעל ביתך האטום. אתה לא יכול לשמוע וגם להביט אל השמים הכחולים וקצף הגלים ושמים מעוננים ממטרים של גשם בעולם שמלא חיים וטבע. ובערב ירח מלא ומיליוני כוכבים שמאירים את האפלה. אתה שוכב בתוך ארון, צפוף לך שם, חשוך, אטום, מכוסה בחומת אבנים. מעל החומה המון צמחים, פרחים ועצים והרבה ירוק. מעלייך חמישה פרפרים ססגוניים שמסמלים את חמשת ילדייך האהובים. מסביבך מראה של גן עדן של מתים גיבורים חסרי אונים".