בן ורדה ואבינעם. נולד ביום כ"ד באדר א' תשמ"ו (5.3.1986) בירושלים. אח לגיא ולנגה. דניאל, הילד הראשון, הנכד הראשון, הפרק הראשון בחוויה שאמו תתאר זמן קצר בלבד לאחר הלידה במילים: "אני לא זוכרת איך נראו החיים שלי לפני דניאל". דניאל נולד בדירת חדר וחצי בשכונת קריית יובל להוריו, סטודנטית למיקרוביולוגיה וסטודנט לרפואה. הוא היה תינוק בלונדיני כחול עיניים, ועתיד שכולו הבטחה ענקית: שבועיים לאחר הלידה כבר שלח ידיים למובייל הצבעוני שתלוי אל מול פניו; בגיל עשרה חודשים עמד; עוד לא חגג שנה וכבר הרכיב פאזלים; בן ארבע, הנדס מבני לגו מתוחכמים. דניאל גדל להיות ילד אהוב, מטופח, חכם ובעל יכולות אדירות. הוא ביקר בגן הילדים במקום מגוריה החדש של המשפחה, העיר נשר, ואת לימודיו בכיתה א' החל בבית-הספר היסודי "רמות יצחק א'". עד מהרה התברר שדניאל זקוק לגירויים ולאתגרים משלו; המורה זיהתה שהילד הבלונדיני השקט פשוט משתעמם בכיתה ולא מוצא עניין בחוברות ובמשימות ששאר ילדי הכיתה שוקדים עליהן. הרצליה סיטון, מנהלת בית-הספר, הייתה זו שאבחנה אותו כילד בעל יכולות שמעבר לממוצע, וכשהיה בכיתה ג', הציעה להוריו להוסיף לו תכנית העשרה פרטית ומיוחדת שתאפשר לו לצאת ממסגרת הכיתה מספר פעמים בשבוע וללמוד עם מורה פרטי. הסתבר כי הייתה זו התכנית הנכונה עבורו: דניאל נהנה מהעיסוק בתרגילי מתמטיקה, חידות מחשבה ואתגרים לוגיים. הוא היה שותה בצמא את דבריו של המורה המיוחד ומשלים את החומר של הכיתה בקלות. אותה שנה גם אותר במבחני משרד החינוך כילד מחונן ונכנס למסגרת רשמית של ילדים מסוגו. כשהיה דניאל בסוף כיתה ד' נסעה המשפחה לשנתיים לוושינגטון, ארצות-הברית, בעקבות השתלמות מקצועית של האב. דניאל נעקר מהמסגרת החברתית שכה אהב ברמות יצחק אך גם בוושינגטון התגלו יכולות הלמידה המעולות שלו; הוא השתלב במהירות בבית-הספר "Farmland" שבברוקוויל, רכש את השפה בקלות, סיים אחרי שנה אחת את תכנית האנגלית לזרים ובשנתו השנייה כבר למד בכיתה רגילה והגיע להישגים טובים אף יותר משל המקומיים. אף על פי כן, לבו היה בארץ, עם קבוצת חברי הילדות שטיפח, וגעגועיו אליהם לא קהו. כשחזרו לישראל, התמקמה המשפחה בחיפה אך דניאל המשיך לשמור על קשר הדוק עם קבוצת החברים מנשר. הוא נרשם לבית-הספר התיכון "הריאלי העברי", ולמד במגמת ביוטכנולוגיה מורחבת. דניאל צמח והיה לנער יפה תואר, גבוה מאוד (הוא התנשא לגובה של מטר ותשעים), בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהתאפיין בביישנות מופנמת ושקטה מצד אחד, ומהצד האחר – אהב לבלות בטיולים, מסיבות, מועדונים, האזין הרבה למוזיקה וכמובן נשם כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" על כל המשתמע מכך: הפגין נוכחות קבועה ביציע ג' של אוהדי הקבוצה השרופים בשבתות, קישט את חדרו בצעיפים ובדגלים, קרא באופן שוטף את מדורי הספורט ושלט שליטה מוחלטת בכל פרט ירוק. כשהגיעו צווי הגיוס ודניאל נכנס למערכת המיון הצבאית, התעוררה דילמה: כבר בשמינית ידע דניאל שהוא רוצה להיות לוחם קרבי, אבל בעיה אורטופדית באחת מרגליו, הורידה את הפרופיל הרפואי שלו לדרגה שלא תאפשר זאת. אך דניאל לא ויתר; הוא הצהיר שוב ושוב כי שירות קרבי – זו המטרה, זה החלום. "מישהו הרי חייב להיות לוחם, אז למה שזה לא יהיה אני", טען בלהט. הוריו וחבריו ניסו לשדלו כי ישרת באחת מיחידות חיל המודיעין, כפי שמספר אביו: "ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו, 'עם הראש שלך אתה יכול להביא יותר תועלת במודיעין מאשר גדוד שלם של חיילי "גולני". אבל הוא לקח את זה קשה. בלית בררה הוא ניגש למבדקים של חיל המודיעין, אבל פעם אחר פעם הכשיל עצמו בכוונה". התעקשותו של דניאל השתלמה, וכשיצא מהוועדה הרפואית לאחר הערעור השני, אז הועלה הפרופיל ל-82, קרנו פניו מאושר. דניאל הלך לגיבוש של הצנחנים אך אף כי סיים אותו ולא נשבר, לא התקבל. משזומן לגיוס לחטיבת "גולני", היה מרוצה. עם גיוסו בסוף חודש נובמבר 2004 התחבר מיד ובאופן מוחלט לחיי היחידה ולתרבות לוחמי הקרב. ככל שהתקדם בשלבי המסלול, כך סחף אחריו גם את בני המשפחה והדביקם ב"חיידק" של "גולני". מדבקות החטיבה הודבקו על המכוניות, הבית עוטר בסמלים, הנוכחות בטקסי הסיום של שלבי המסלול השונים הייתה בגדר חובה והכול – תוך מאמץ עליון להמשיך ולהתקדם למרות המגבלה הרפואית ברגל. המשפחה הייתה גאה בהצלחותיו של דניאל, שגם כאן הפך למצטיין ולמוביל. בסיום המסלול נבחר דניאל להיות מקלען, קיבל לידיו את מקלע ה"נגב" של היחידה והתבקש על ידי מפקדיו לעמוד בראש הצוות וללכת לפני כולם. הייתה זו תקופה קשה של פעילות אינטנסיבית ודניאל נכח בכל החזיתות: ציר "פילדלפי" בדרום, ג'נין, עזה ופעילות בצפון. כדרכו, לא שיתף ולא סיפר הרבה. בשיחות טלפון תמציתיות ובמילים "יהיה בסדר" ניסה להרגיע את הוריו המודאגים והחרדים לשלומו. "מספיק עם החפירות", היה מהסה את אמו כשהחלה לשאול ולשאול. כך, בדרכו החסכנית במילים, התבטא גם בשבת האחרונה לחייו. היה זה בסוף יולי, חום קיץ קטלני, וטילי החיזבאללה נופלים על שכונת מגורי המשפחה בחיפה. גדוד 13 הוקפץ לצפון ודניאל מעדכן בטלפון כי מפקדיו מאפשרים ביקורי משפחות סמוך לגבול. בני המשפחה דהרו לצפון עם תקרובת, ישבו בצוותא בחורשה שלמרגלות הר שיפון, ציידו את דניאל בארגז המשקאות ובחבילות הכיבודים וחזרו הביתה עם תפילה בלב. שישה ימים מאוחר יותר יספר אבינעם על קברו הטרי של בנו הבכור: "הוא אחז ביד אחת את ארגז הקולה וביד השנייה את שק הממתקים והלך. עמדתי שם והסתכלתי עליו. באיזשהו שלב היה לו כבד, אז הוא הניח את הארגז, שיפר את האחיזה והמשיך ללכת. התבוננתי בו עד שנעלם. אני לא יודע למה, אבל חלפה לי איזו מחשבה טורדנית בראש שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו". דניאל נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006). שלושה ימים קודם לכן חצתה היחידה את הגבול והתמקמה באחד הבתים הנטושים שבפאתי הכפר מרכבה. במשך שלושת הימים הללו גרו בבית, חיכו למשימות, החליפו משמרות ופיתחו סוג של שגרת מלחמה. דניאל היה מיומן בשהייה בתנאים-לא-תנאים, ובעת שהגיע תורו לנוח, סיפרו חבריו כי "היה מסדר לעצמו איזו תנוחה, מחייך את החיוך הקטן שלו, עוצם עיניים ונרדם". בהינתן הפקודה הסביר המ"פ שעליהם לפשוט על בית במרכבה המכיל אמצעי לחימה וחומר מודיעיני. הם ביצעו את המשימה, אך עוד בטרם השלימו אותה נדרשו לשוב לבית שממנו יצאו. בדרכם, נפתחה אש מתוך אחד מבתי הכפר. המחבל שירה לעברם חוסל בידי המ"פ אך דניאל נפגע ממכת האש הראשונה ונהרג במקום. למקום זינק הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין, אך נפגע אנושות ממטען שהתפוצץ עוד בטרם הספיק להגיע לדניאל, ונהרג. חברו של דניאל, סמל-ראשון עומרי אלמקיס, נפגע בחזהו ומאוחר יותר מת מפצעיו, ויונתן המ"מ נפצע. דניאל היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים "דניאל אהובנו, אציל נפש ועניו, יפה תואר, חכם ועז רוח". כתב למשפחה המג"ד, סגן-אלוף יואב: "דניאל שירת בפלוגה המסייעת של גדוד 'גדעון' כמקלען-חוד, ההולך בראש הכוח ומוביל את מחלקתו. הוא היה לוחם ותיק ומקצועי מאוד, אך עוד בתחילת דרכו בצבא בלט כחייל רציני, בעל רמה אישית גבוהה. חייל השואף למצוינות ללא פשרות. מפקדיו שהכירו ביכולותיו האישיות וברמתו המקצועית בחרו בו להיות הלוחם המוביל, הצועד ראשון, בחוד המחלקה. חבריו הלכו אחריו בבטחה וראו בו דמות לחיקוי. דניאל זכור לנו היטב בדמותו התמירה, הכה יפה, זקוף וגבוה מעל כולם. ננצור את זכרו עמנו לעד". לזכרו של דניאל הוקם אתר אינטרנט בכתובת: www.danielshiran.co.il. בדף הפתיחה של האתר, בסמוך לתמונתו, נכתב: "המבט שהבין עוד לפני שהתחלתם להסביר; השתיקות שדיברו יותר מששמענו; היכולת ללכת על הקצה אבל אף פעם לא ליפול; הביישנות שהחביאה כל כך הרבה כישרון: הכול נגמר ב-01:09 של ה-4 באוגוסט 2006 בקרב המר ההוא בלבנון. דניאל שירן, שנלחם על הזכות להיות שם, נהרג מאש מחבלים. תחנות חייו לא יכלו לנחש את הסוף הזה: תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין. ילד שהוכיח שגם סופרלטיבים יכולים להיות נכונים. האחד שהחברים תמיד אהבו ללכת אחריו. הרגישו טוב יותר, בטוח יותר. גם בבילויים, גם בהרפתקאות משובת הנעורים וגם אחר כך – בצבא. סמכו עליו. פשוט סמכו עליו. כך קרה שגם בלילה הארור ההוא דניאל היה בראש. הוביל את הפלוגה המסייעת בגדוד 13 של גולני עם ה'נגב' שלו. ראשון, לפני כולם. והם ירו על הראשון. תמיד יורים על הראשון. כך הוא גם יישאר לנצח. ראשון, לפני כולם". במלאות שלושים יום לנפילתו, נישאו דברים לזכרו של דניאל. דבריה של האם, ורדה: "… הכרנו תמיד ביכולות המיוחדות והמדהימות שלך, בחוכמה האדירה, ביכולת האנליטית, ברגישות ובצניעות, באחריות, באומץ ובמשמעת העצמית. אתה שמרת הכול בפנים – סגור וצנוע. … החברים והמפקדים מהצבא סיפרו על הרצינות, האחריות והמקצועיות המדהימים שלך. היית בפאזה אחרת, חייל מזן מיוחד. … "תותח" הם קוראים לך – הבנו שזה הכי טוב. אבל ממש הכי טוב. … וגם החברים בכיתה סיפרו על השובבויות שלך, ועל היכולות השכליות המדהימות … וכולם דיברו על החיוך המיוחד שלך שלא יכלו לעמוד בפניו. אולי אתה בכלל מלאך? הרי לא ייתכן שלקיום כזה מופלא שהתרכז בך לא יהיה המשך. … הלוואי שבאמת יש עולם נפלא וטוב של מלאכים, ושטוב לך שם, כי הכי מגיע לך בעולם". כתבו סבו וסבתו: "דניאל אהובנו, בכור נכדינו. אתה עשית אותנו לסבא ולסבתא. דניאל ראש הנכדים, אליו נישאו עיניהם של נכדינו הצעירים יותר, ייבדלו לחיים ארוכים, בהערצה, בחיבה ובאהבה. וגם דניאל אהב אותם, שמח לשחק ולהשתולל איתם, גם עם אלה הצעירים ממנו ב-15 שנים. הלב נקרע, נפשנו וגופנו בוכים בכי מר על שאנו מדברים על דניאל בלשון עבר. נהנינו לראות את דניאל בהתפתחותו מילד יפה וחמוד, מוכשר ומחונן, לגבר יפה תואר, נבון ואמיץ, חכם ומשכיל, אציל נפש, עניו וצנוע. דמותו האצילה והיפה של דניאל אהובנו תהיה אתנו כל ימי חיינו, כל שעה". דבריו של יצחק עמית, ידיד המשפחה: "דניאל הוא הילד שלכם ורק שלכם, ואתם, ורק אתם, ההורים שלו. אבל במובן מסוים, הוא הילד של כולנו. … כשדניאל היה חוזר מחופשותיו הקצרות מהבית לצבא, ורדה תמיד הייתה מציידת אותו במספר עוגות מעשה-ידיה, עבורו ועבור חבריו למחלקה. אל תוך הבצק היא רידדה את תפילותיה, בחלמוני הביצה טרפה את דאגותיה, ואת העוגות אפתה בחום אהבתה. ורדה, כבר אז ראינו, ידענו והבנו, שזו ברכת הדרך שלך לדניאל ולחבריו, שזו הדרך שלך להגיד לדניאל שתמיד תהיי שם בשבילו, שבעוגות האלו טמנת את התקווה שלך שגם הוא תמיד יהיה שם כדי לקבל את אהבתך ולשכך את דאגתך. אבל התברר, שאפילו העוגות לא הצליחו לחסום את החרב. אבינעם, אתה מדבר על הדברים שדניאל טרם הספיק בחייו, ומתוך כאבך, כמו מעצמן עולות מילותיו של השיר, שכמו נכתבו עבור דניאל: 'יש שם איזה שיא שאתה לא שברת… יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור'. כל כך חבל. חבל על דאבדין אך לא משתכחין, כי את דניאל אנו נזכור ועוד נזכיר שנים הרבה. יהי זכרו ברוך". משפחתו הנציחה את זכרו בשורת פרויקטים, בתחומי הצבא, הספורט והרפואה. באוקטובר 2006 הוזמנו משפחות הנופלים לביקור בגדוד שבו שירת דניאל, ועל מקלע ה"נגב" שלו נחרט: 'הנגב של דניאל שירן ז"ל, נפל במרכבה 4/8/2006'. משחק הפתיחה של קבוצת מכבי חיפה בכדורגל לעונת 2007-2006 הוקדש לנופלים במלחמת לבנון השנייה ובהם דניאל. הסתדרות הרופאים בישראל החליטה להעניק מלגה על שם דניאל לרופא המצטיין לשנת 2007. האיגוד הקרדיולוגי החליט להעניק פרס שנתי על שם דניאל למתמחה המצטיין בקרדיולוגיה או בניתוחי חזה, וב-7 לדצמבר 2006 הוקדשה לדניאל ישיבת החוג הישראלי לאקוקרדיוגרפיה, במסגרת הכנס השנתי של האגודה האירופאית לאקוקרדיוגרפיה שנערך בפראג, צ'כיה.
