שירי, בנימין

בנימין, בן שמחה ואקרם, נולד ביום כ"ה בחשון תש"ב (15.11.1941) בבגדד שבעירק. בשנת 1951, כשהיה בן עשר, עלתה משפחתו ארצה והתיישבה במושב קדימה. תחילה למד בבית-הספר היסודי במושב ואחר-כך המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" בנתניה. הוא היה נער חרוץ וחריף-שכל ולמרות שנאלץ לעזור להוריו בעיבוד המשק החקלאי שלהם, היה תלמיד מצטיין. מנעוריו היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקדימה, ביחוד בענפי המחנאות והספורט. את לימודיו סיים בבית-הספר הטכני הטרום-צבאי של חיל האוויר. בנימין גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1960 והוצב לחיל החימוש כחשמלאי רכב. לאחר שסיים את שירותו הסדיר עבד בשירות הביטחון. במלחמת ששת הימים לחם בסיני, וכשהסתיימה המלחמה התגייס לשירות בצבא הקבע. הוא הצליח מאוד בתפקידו, השתלם במקצועו ואף עבר בחינות בגרות מוקדמות בציונים גבוהים. מטבעו היה אדם שקט ונוח לבריות, טוב-לב מאין כמוהו ומוכן לעזור לזולת תמיד. הוא היה בעל יזמה ותושייה בלתי רגילים נתברך ב"ידי זהב" והיה מסוגל לפתור כמעט כל בעיה טכנית שהועמדה לפניו. כתחביב אהב מאוד לשחות ולדוג וכשהיה מצליח להשתחרר מלימודיו ומעבודתו, היה מבלה את זמנו בים. בשנת 1970 נשא לאישה את חברתו אהובה, ולאחר שנים של שירות בסיני עלה צפונה. בשנת 1972 הוענקה לו דרגת רס"ר. בתקופה זו כבר שירת כחשמלאי בכיר במחלקתו ובכל חוות-הדעת של מפקדיו צוין כבעל מקצוע מעולה, בעל יזמה, ממושמע, מקובל ואהוב מאוד על מפקדיו ועל פקודיו, יעיל ומסור לתפקידו. בזכרונות שכתב עליו חברו, תיאר אותו כמפקד שלא אהב לחלק פקודות. הוא היה כמו אבא טוב לכל חייליו, דאג לנוחיותם ולרווחתם תמיד ובכל מקום. בימים של לחץ והפגזות היה בא ובודק בעצמו אם שלום לכל אנשיו. הוא ידע להבליג גם על דברים שחרו לו ולא התלונן לפני שום אדם. מעל לכל היה בעל משפחה למופת, גאה באשתו ובילדיו. כל ימיו הצטיין בדבקותו במסורת ובנאמנות לערכי העם. כשהיה נשאר בשבת במחנה עם חייליו, נהג תמיד לקדש את השבת, היה עורך קידוש כהלכתו ותמיד החזיק תחת ידו בקבוק יין לקידוש. ערב המלחמה, כשהיה בכוננות, קיבל אישור ללכת לבקר אצל אשתו שהייתה בהריון. כדי שלא לחלל את קדושת החג הלך ברגל כברת דרך ארוכה עד מקום הפגישה עם אשתו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נשלח בין הראשונים לשדה הקרב בסיני, ויצא מהמלחמה בשלום. ביום כ"ח בכסלו תשל"ד (23.12.1973) נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה, השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים ושלוש אחיות. להנצחת שמו תרמה משפחתו נברשות לבתי כנסת ברעננה ובקדימה. כן תרמה ספר תורה וחנוכייה, שהוצבה על גג בית הכנסת בקדימה; דברים לזכרו כלולים בספר "על כל החברים שלנו", בעריכת דודו ברק.