שירין, מאור

בן עליזה ועזרא. נולד ביום ט"ז בטבת תשמ"ז (17.1.1987) בבית החולים "הקריה" שבתל-אביב. בן יחיד להוריו ואח לכל חבריו. את רוב חייו עשה ביישוב הקהילתי-עירוני שערי תקווה שבמערב השומרון, דרך תחנות שונות שעבר עם אמו. מאור בא לעולם לאחר תשע שנים של טיפולים וניסיונות להרות. הוא נולד ביום הולדתו של אביו, בחודש השמיני להיריונה של אמו, בלילה שבין שישי לשבת. ההשראה לשם שניתן לו הייתה הפסוק מספר תהילים (פרק עד פסוק טז): "אתה הכינות מאור ושמש" – גוף הזורע אור, עצם מאיר, כמו השמש והירח. מאור היה תינוק מקסים בעל זוג עיניים גדולות, בלורית שחורה ולחיים אדומות. מיד לאחר שנולד לקה בצהבת קשה, ונשאר בבית החולים עוד כמה ימים עד ששוחרר. בבואו מילא את הבית באור גדול ובשמחה אין-קץ, והמשפחה כולה חגגה. בהיותו בן שנה התגרשו הוריו של מאור ואמו המשיכה לגדלו בכוחות עצמה. מאור ביקר במעון הדתי "אמונה", שם ספג ערכי מסורת. בגן החובה גילה כישרון ציור מרשים והשתתף בחוג ציור. הגננות המליצו כי ילך לבית ספר לאמנויות, ולפיכך עברו האם ובנה לגור בתל-אביב, שם החל מאור את לימודיו בכיתה א'. מאור היה ילד עדין וחייכן, ופניו תמיד מאירות. הוא התנהל היטב במצבי לחץ, בעבור אמו היה משענת ומקור כוח, ונוכחותו השרתה עליה ביטחון ושלווה. אף שהיה רגיש ופגיע, ידע לסלוח ולהמשיך הלאה. זמן קצר לאחר שהחל את לימודיו בבית הספר היסודי לאמנויות שבתל-אביב, הביע מאור את רצונו לעבור לבית הספר היסודי "היובל" שבבת ים. וכך, באמצע שנת הלימודים, חזרו האם ובנה לבת ים, ומבוקשו של מאור ניתן לו. בשנים אלה נמשך מאור לכדורסל. הוא התקבל לקבוצת כדורסל אף שהילדים ששיחקו בה היו גדולים ממנו, והוכיח את יכולותיו. בהגיעו לכיתה ג' עברו מאור ואמו להתגורר בשכונת גבעת הסלעים שראש העין, ומאור החל ללמוד בבית הספר היסודי "אפק". שנתיים למד שם עם המורה האהובה איריס, היה תלמיד טוב ורכש חברים רבים. יחסי אהבה נרקמו בינו לבין עדי, שעזבה בעבורו את חברה מהכיתה השנייה, אף כי מאור חש שלא בנוח כלפיו. בשכונת הסלעים התחבר מאור עם גולן מלול, שוער קבוצת הכדורגל "מכבי פתח תקווה", והוא שהמליץ למאור לנסות להשתלב בתחום זה. מאור ניסה – ונתפס באהבת הכדורגל. הוא אהד את קבוצת "הפועל פתח תקווה", ובשעות הפנאי שיחק עם גולן וזכה לכינוי החיבה "פריסבי". כשהיה מאור בכיתה ד' עבר עם אמו לשכונת נווה אפק שבראש העין, והחל ללמוד בבית הספר היסודי "נופים". זו הייתה תקופה לא קלה; אמו עברה ניתוח קשה להסרת הכליה, שתרמה לאביה אברהם, ועל מאור היה להסתגל למצב החדש. בבית ספרו הקודם החלו ללמוד אנגלית בכיתה ד', וכאן, בבית הספר החדש, כבר בכיתה ג'. אף על פי כן, הצליח מאור להדביק במהירות את הפער, ובהמשך אף סייע לחברים בלימוד החומר. אמו נזכרת: "המילה הראשונה שקראת באנגלית הופיעה על רכב שנסע לפנינו – 'Redler'. אתה קראת אותה ואמרת 'נכון אימא?'". מאור היה עקשן, וידע לעמוד על שלו. כאשר הציב לנגד עיניו מטרה לא היה מוותר, ופעל בנחישות כדי להשיגה. כך, במהלך חייו, כבש פסגה אחר פסגה ובכל מקום שהגיע אליו – נחל הצלחה. מאור לא אהב ללמוד בבית הספר "נופים" וביקש לחזור ללמוד בבית הספר "אפק" שבגבעת הסלעים. המנהלת אריאלה קיבלה אותו בזרועות פתוחות: "הלוואי וחצי מהתלמידים בבית ספרי היו כמו מאור," אמרה. לבית הספר היה נוסע בכל בוקר באוטובוס, וחוזר הביתה עם אחת המורות. הוא המשיך להתאמן ולשחק כדורגל בקבוצת הילדים של "מכבי פתח תקווה", והצטיין בתפקיד השוער. בכיתה ו', ביום האחרון של חופשת החנוכה, נפטר אברהם, סבו של מאור. אמו נסעה לעפולה, שם ישבה המשפחה שבעה. מאור נשאר בבית, וזכה לתמיכה גדולה מהמורה עינת שביט. בנה של המורה ראה במאור מודל לחיקוי ורצה להידמות לו. בתקופה זו הייתה למאור חברה חדשה: שירין. במסיבת סוף השנה, כאשר קראו לשירין לעלות על הבימה ולקבל את ספר התורה, קראו לה בטעות מאור. כך נאמר בפומבי ששירין מליון חברה של מאור שירין, והכול צחקו. בספר המחזור נכתב על מאור: "תום לב, יופי, יושר ונאמנות הן רק חלק מהתכונות המאפיינות. חלק חשוב הוא משאיר ללימודים, וכמובן לבילוי עם החברים הטובים." את לימודי החטיבה החל מאור בבית הספר "היובל" שבראש העין הישנה, אך בסיום שנת הלימודים של כיתה ז' חזרה המשפחה הקטנה להתגורר בשערי תקווה. את כיתות ח'-ט' עשה מאור בחטיבת הביניים "אורנית", ביישוב הקהילתי הקרוב. הוא נפרד מקבוצת הכדורגל ששיחק בה קודם לכן, והחל להתאמן בקבוצת הילדים של אורנית. עם חבריו החדשים בילה בנעימים ואמו הייתה שותפה לכל חוויותיו, תומכת ומפנקת. מאור היה אהוב על כולם – על מורותיו ועל חבריו, וזכה למחמאות על שום רגישותו וטוב לבו. גם אם התרחשו תקלות, היה מי שלימד עליו זכות והחזירו לתלם. הוא היה תלמיד טוב שהכין את שיעוריו בזמן וגילה סקרנות ועניין. בסיום לימודי החטיבה נכתב על מאור בספר המחזור: "תורכי נשמה שאוהב לעזור, את הסנטר שלו תמיד נזכור. תפוחים מחלק לכל ילדי הכיתה, וטוסטים אוהב להכין בהפסקה. בכדורגל הוא שוער אדיר, ואם נכנס כדור לשער, זהו מחזה נדיר." את לימודיו סיים מאור בבית הספר התיכון "רוטברג" שברמת השרון. עם התגייסו לצה"ל, ב-28.7.2005, הוצב מאור לחטיבת הצנחנים, כפי שרצה, ושירת בבסיס האימונים החטיבתי 35 ("שומריה"). גם כאן כבש את כל סובביו בתכונותיו הטובות, בטוב לבו, בצחוקו וביופיו. חבריו ומפקדיו מעידים כי היה מתייצב לצדם ומושיט יד בכל עת. ביום ט"ז באב תשס"ה (21.8.2005) נפל מאור בעת שירותו והוא בן שמונה-עשרה וחצי. למחרת, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הניח אחריו הורים דואבים. במלאות שלושים יום לנפילתו ספדה למאור אמו: "שלושים יום חלפו עברו להם כהרף עין. עדיין אני עומדת כלא מאמינה, מחכה ומצפה ליום שתגיע ותאמר שחלום רע חלף ועבר על כולנו. כל יום שעובר הוא כמו שנה שלמה עבורי. בבוקר, בהסתכלי על הזריחה, או בלילה בהסתכלי על הלבנה, הנך עומד לנגד עיניי. נפשי נחה בשל הידיעה שמכל הפסגות שכבשת הגעת לפסגת מרום עולם – אל הצבא החזק בעולם – צבא הקדוש ברוך הוא. והרי אלוהים אוהב את כל האנשים הטובים והצדיקים, והוא צירף אותך למלאכי שמים שמשם תשמור על אימא שאוהבת, אהבה ותאהב אותך כל חייה. משם תשרה על כולנו שקט, שלווה וביטחון. נוח בשלום על משכבך ותדע שלעולם לא אשכחך." באזכרה שנערכה ביום השנה הראשון לנפילתו נשאה האם דברים: "וזהו, אמרנו כמה פרקי תהילים לפי שמך, אל מלא רחמים, וקדיש. והיום סגרנו ביחד שנה. שנה, שאני זו שעומדת מולך, ואתה, אתה שוכב מולי באדמה. הדמעות כבר יבשו, המציאות דוחקת להמשיך, לרוץ לעיסוקי היום והחיים. אני זוכרת את האבן שהנחתי על קברך… ואת אותו מבט אחרון לעבר קברך הקר ואיתו הפחד הזה – שאולי, במרוצת החיים, לא אספיק להיזכר. שהזמן יקהה את הכאב וגם את הגעגוע. את הפחד הזה – שמהיום נראה אותך רק פעם בשנה. את הכאב שפילח את ליבי. שנאתי את המחשבה שפגישותינו יהפכו למסורת, כל שנה ושנה… ביום השנה." ועוד כתבה: "כל שנה כולם באים להזכיר את זה שאינך עוד עימנו, אך זוכרים אנחנו בכל יום, בכל דקה. היום באים אנו לקברך, מה שנותר ממך… מאור… חתיכת אבן בתוך המוני אבנים שמסמלות עולמות, המוני עולמות. והנה כולם בוכים, נזכרים, ושוב בוכים, על מה? מאור יקירנו. על שהיית אתה… מאור". הרשימה "ילד של אלוהים" שכתבה האם: "אני מרימה את פניי לשמים כמחפשת דבר מה, מנסה להבין את העולם הזה ולחשוב איפה אתה עכשיו. אני מרימה את פניי לשמים ומיד מורידה – כי אני יודעת שכנראה לא אקבל תשובה, כי אין תשובה לחיים צעירים שנגדעו, ואין תשובה לשכול ולכאב, ובעיקר אין תשובה לחור הגדול שנפער עמוק בלב. ואולי התשובות הן אותם הרגעים שבהם אתה איתי במצבים קשים, בחיוכך החם, ילד שנשאר בגיל של אז, ילד שלא יגדל עוד לעולם… אני מקווה שאתה סולח לי על רגעי השגרה שבהם נראה שאני שוכחת. זה רק נראה, כי זה יותר מדי בשבילי ואני מוכרחה וממשיכה… אני בטוחה שטוב לך בגנו של האלוהים, גן שכולו טוב, גן של מלאכים. ולמרות שאתה שם – אתה גם תמיד איתי, במעשים, בדיבורים ובזיכרונות. אז נכון שאי אפשר לדבר, לשמוע, לראות… אבל בידיעה ובהכרה אני יודעת, שאתה מסתכל עליי עכשיו ומחייך… ילד של אלוהים…" עוד ספדה האם לבנה: "בן יקר שלי! בן יקר שלי, שהיה ועבר בחיי לתקופה קצרה – תשע-עשרה שנה – ודי. בן שלי הלך ללא עת, ואני רוצה להגיד לכולם – אתה חסר. … רוצה לחבק את כולך, לחוש פעימות ליבך. נשארו רק התמונות, ואני עם הזיכרונות. השנים שחולפות לא עושות את הכאב קל יותר. כמה הייתי רוצה שתראה אותי היום, כמה אני מתגעגעת אליך. בן יקר שלי… צעיר, צעיר תהא לעולמים, ואותי, אותי השארת בחיים!" השיר "בן שהלך מבלי שוב" שכתבה האם: תמיד היית שם וחיבקת / מילאת את חיי ונעלמת כך פתאום, / הותרת אותי בחלל עמוק וריקני / מבלי לשאול עזבת אותי. // אני יודעת שניפגש שוב למעלה / אך חיי עצובים ואיני יודעת מה הלאה. // מנסה בכוחות עצמי להסתדר / והכאב עם הזמן רק יותר מתגבר. // בלילות אני עליך חולמת, / פרטים קטנים אני רושמת / לא לשכוח לאסוף עוד מידע / זיכרונות רחוקים מתרחקים בדקה. // האם גם אני לך כל כך חסרה? // מאור, היית ונשארת הבן הטוב בעולם / ונעלמת לא רק לי, נעלמת לכולם. / אילו רק ידעתי שעליי אתה חושב כאשר אינך לידי / הייתי מחייכת טיפה ומוחה דמעה מעיני. / לו רק יכולת לבוא אליי כל יום בחלום / לחבק אותי שאחוש שוב את היהלום. // מאור שלי, יקר ואהוב, / לך כתבתי אך אתה רחוק, / אך אני לא אתייאש / כי יודעת אני שנשוב וניפגש. אוהבת אותך, ומתגעגעת מאוד, בני המלאך." השיר "כאב כואב": "השנים חולפות, / הדקות מתחלפות, / ואני עדיין כואבת. // עיניי רואות את השכול, / ליבי חש אותו, // ואני הולכת בכבדות / הכאב מכביד עליי. // הדמעות החמות שזולגות מעיניי, / מתחככות בכאב, / הוא איננו, נמס. // ליבי מנבא לי כי הכאב ילווה אותי / גם בימיי האחרונים. // עוצמת אני את עיניי בתקווה אחרונה / שלא הפכה לייאוש, / ונושאת בליבי תפילה… // אלי, הענק לי את חיי חזרה / חיים ללא כאב / שאוכל לחיות את חיי בשמחה, / שעיניי יראו את האור / וליבי יחוש אותו, / שאוכל להלך בקלילות, / בלי דמעות / בלי כאב… כאב." באתר האינטרנט "במה חדשה" פורסם שיר לזכרו של מאור שכתבה יעל נווה: "פני העולם נדמו / עם הישמע האות. / קצוות חיים הגיחו / מזינים עוד זעקות. // ערימות החול נערמו, / קומצה-קומצה, / אל מול מיליון דמעות שנשפכו / ומשכה מטה, חסרות מוצא. // חיוך יחיד עוד הספיק להימחות, / מחרים עם לכתו נפשות רבות / שהאושר כבר לא ישכון בן / שדעכו אל הרחק מכאן. // תמימות צעירה שלא תשוב, / אשמה וחוסר און שלא יניחו, / תחושה של ריק, מחנק כאוב, / אהבה חסרת קץ שלאו יפיחו." מאור מונצח במשחק כדורגל שנתי בין קבוצת "הפועל פתח תקווה" שאהד ל"הפועל אורנית" שבה שיחק.