שיפרוביץ, משה-חיים

בן שפרה ויחיאל (מיכל), נולד ביום י"ט בתשרי תרע"ב (11.10.1911) בעיר אננופול, פולין. בילדותו נתייתם מאימו וסבל מחסור. ב-1923 עבר את הגבול לצ'כוסלובקיה בלי תעודות למד זמן-מה בישיבה והצטיין בכל לימודיו, אך תנאי החיים הקשים אילצוהו להפסיק את הלימודים. על-מנת להתפרנס למד חייטות ועבד במקצוע. בזמנו הפנוי היה פעיל ב"מכבי". בימי הקונגרס הציוני שנערך בפראג בשנת 1934 ביקש שם סרטיפיקט (רישיון-עלייה) מהמשרד הארצישראלי ולא קיבל. גם השתדלות אחיו בארץ אצל הסוכנות לא הועילה לו לקבל סרטיפיקט כבעל-מקצוע. בשנת 1936, כאשר שלטונות צ'כוסלובקיה החלו מחמירים ביחסם לזרים, חזר לפולין, התיישב בחלק המזרחי של העיר טשין, על הגבול, נשא אישה ועבד במקצועו. כן אירגן שם סניף לתנועת "מכבי". בשנת 1939, כשהחלה הפלישה הגרמנית, נמלט לחלק הרוסי של גליציה ועבד ביערות שעל גבול פינלנד. כשתקפו הגרמנים את רוסיה נשלח לסיביר. אחר הסכם סטלין-שיקורסקי נתקבל לעבודה בבית-חרושת להלבשה. הוא שמר על הניצוץ היהודי גם בסביבה העוינת, השלים את מכסת עבודתו ביום ו' ושמר על השבת. ביום-הכיפורים הלך לבית-כנסת, על אף האיסור, פגש שם פקידים סובייטיים יהודים בכירים ונפטר מכל עונש. אחרי המלחמה חזר לצ'כוסלובקיה, אך את אישתו ואת שאר בני משפחתו לא מצא בחיים. קרוביו באמריקה שלחו לו תעודות כדי לנסוע אליהם אך הוא השיב שרק דרך אחת לפניו – ארץ-ישראל, ואף כסף אינו מבקש מהם אלא זוג תפילין. ביוני 1947 הודיע לאחיו בארץ, שהוא יוצא לדרך לאיטליה, ומאיטליה כתב כי עתה יקוים בנו "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" והוא יגיע בעוד מועד להשתתף ברדיפה הזאת. ואכן, בסוף דצמבר 1947 הגיע לארץ באוניית מעפילים שהעלתה את נוסעיה בחוף נהריה. מיד עם בואו התנדב לצבא ושירת בחטיבת "קריתי". השתתף בלחימה בגבול יפו, נפגע בפגז ונפל ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.