שיפלדרים, יהודה (פולדי)

בן רחל וירוחם, נולד ביום כ"ח בתמוז תרפ"ז (28.7.1927) בעיר מנהיים, גרמניה. עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה עברה משפחתו לצרפת וכבר בכיתה א' בבית-הספר היסודי בעיר ליל החל את מאבקו כיהודי גא והחזיר לחבריו הגויים שהקניטוהו בגלל יהדותו. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו. מגיל רך נמשך אל הלימוד המעשי ועסק בפירוקם והרכבתם של כלים שונים, כגון אופנוע וכו'. אחרי שסיים בית-ספר יסודי למד בבית-הספר המקצועי "מונטיפיורי" והצטיין בלימודיו. היה חובב ספורט והשתתף בפעולות ספורטיביות שונות, ביניהן איגרוף ב"הפועל". בהיותו בן 15 הצטרף ל"הגנה". בסוף שנת 1944 הצטרף לקבוצת "שדמה" בגינוסר, לאחר שבבית הפילו גורל בינו ובין אחותו, מי מהם ייצא להכשרה המגויסת של הפלמ"ח. הזכות נפלה בחלקו של יהודה. הוא נתמלא אושר וניסה לנחם את אחותו: "סלחי לי, כנראה שכך צריך להיות". לאחר שהגיע לגינוסר החליט שלא לחזור העירה: "לא אוכל לוותר על שקט החיים. מקומי במקום שם השדה והירק". אולם כשחלה אביו נאלץ לשוב הביתה וקיבל חופשה ממושכת כדי לעזור להורים. הוא עבד כמכונאי, הצליח בעבודתו, ולאחר בחינה נתמנה כמכונאי סוג א' במוסך "דן". אך געגועיו אל ה"חבר'ה" שלו היו עזים ומשעלתה הקבוצה להתיישבות והוא לא יכול להשתחרר מהעבודה ולעלות עימם, נפגע עד עמקי נפשו. כשנוכח שלא יוכל לחזור להכשרה, החל לפעול ב"נוער העובד", בספורט, והדריך בנשק ב"הגנה". עם החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יצא לעמדות בגבולות תל-אביב וליווה שיירות לירושלים (גם אחותו ליוותה שיירות ובאחת המכוניות גילו כי שניהם ממלאים אותו תפקיד). אחר-כך שימש מדריך במחנות-צבא, אולם דרש כי ישלחוהו לקרבות. יהודה שירת בחטיבת "גבעתי" והשתתף בקרבות יבנה – תל-א-ריש, לטרון, אבו- שושה, אל-קבאב, ברקה. הוא סיים קורס מ"כים בנען, וכמפקד ראה מחובתו לשמש דוגמה לכיתה. כשמצא כסף אצל ערבים לא לקח אותו לעצמו כי אם מסרו לקופת הגדוד. בליל 2-3 ביוני 1948, במסגרת מבצע "פלשת", תקפו כוחות "גבעתי" את המערך המצרי ליד גשר אשדוד (גשר "עד הלום" כיום). ההסתערות נבלמה באש כבדה של האויב והכוחות נאלצו לסגת. ההתקפה נכשלה אמנם, אך אילצה את המצרים להיערך במקום ובלמה את התקדמותם צפונה. בקרב זה נפל, ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948). כמה מאנשי היחידה נעדרו בפעולה זו ויהודה ביניהם. שלושה ימים לפני נפילתו היה בבית חמש דקות. שבועיים לפני נפילתו, כשנהרג בן-דודו, אמר: "אף אחד אינו רוצה למות, אך זה גורל… בלי קרבנות לא רוכשים מולדת. אולם בדבר אחד בטוח אני: בשבי לא יצליחו לקחת אותי – אלחם עד שאפול". לאחר שישה חודשים נמצאה גופתו והובאה למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג