אהרן, בן שושנה ושמעון, נולד ביום י"ט בתשרי תש"ז (14.10.1946) בתל-אביב, כחצי שנה לאחר שהוריו עלו ארצה. מקום מגוריהם הראשון היה בשכונת התקוה שבתל-אביב, וכבר אז החלו לעבור את תלאות החיים. בהתקפה ערבית על השכונה עלה הבית באש והמשפחה נאלצה לעבור לדירה אחרת באותה שכונה. את ילדותו בילה בשכונה וגם אז לא נהנה מילדות ראויה לשמה. מגיל שלוש סבל משיתוק ילדים ונגמל ממנו רק בגיל שש. בשכונה המשיך ללמוד בבית-הספר "בר-גיורא" עד כיתה ו'. מכאן ואילך עברו לגור בגבעתיים, בה סיים את לימודיו היסודיים בביה"ס "בורוכוב" ב-30 ביוני 1960 – מחזור כ"ט. תעודת הגמר מראה ציונים טובים; אך התנהגות רק "מניחה את הדעת". כבר אז החל לגלות אופי סוער; והתנהגות זו נמשכה בכל מסלול חייו. חוברות בלש ומערבוני-מתח תפסו מקום בילקוט הלימודים שלו, בידיעת ההורים, ובהם מצא פורקן. את מסלול הלימודים המשיך בתיכון עיוני ע"ש קלעי בגבעתיים, שם למד שנה אחת וחדל, כי רצה ללמוד בבי"ס מקצועי. בבי"ס להכשרה מקצועית באור-יהודה למד במשך שנה במחלקה למסגרות מיכנית. בהמלצת ביה"ס החל לעבוד במפעל "סקרף-הופמן" ברמת-גן ובו שהה שנתיים כאשר יום אחד בכל שבוע הוקדש ללימודים, להשלמת הקורס המקצועי בביה"ס "אורט חניכות" ברמת-גן. בעבודה הצטיין מאוד ותרם את מרצו למפעל. בגלל מרצו, ניתן לו לעבוד בצורה עצמאית לפי תכניות שנמסרו ולא פעם אף נשאר, ביזמתו, לעבוד אחרי שעות העבודה. מקום עבודה זה עזב בתחילת 1964, ומאז ועד גיוסו, עבד עם חבר, שגם הוא עזב את המפעל, ויחד פתחו עסק עצמאי ביפו. אהרן היה בחור שסלד ממסגרות מקובלות. אהב מאוד את החופש ולמרות מסירותו לעבודה, היה נוטל לעצמו לעתים קרובות חופשות ונוסע לטיולים. זכור במיוחד אחד הטיולים עם יד בן גילו, שקבל רישיון והיה ברשותו אופנוע. יום אחד צץ במוחם של שני בני ה17- רעיון הנסיעה. השניים חזרו הביתה, קנו מפה ויצאו לכיוון טבריה. המסלול תוכנן כך שבסיום יום העבודה כביכול, יהיו בבית. רצה הגורל ובדרך בחזרה התהפכו ואהרן נפצע. טנדר שעבר במקום הסיעם הביתה. אהרן החליף את בגדיו בהסתר, והלך לטיפול בקופ"ח. אמו, שחשה במוזרות שבהתנהגותו, עקבה אחריו, ולאחר שיצא מקופ"ח נכנסה לאחות וממנה שמעה על המקרה. ככל אם כעסה, אך יותר מכך לא נותר לה לעשות… כסף לא נחשב בעיניו בעל ערך והיה מבזבזו על בילויים, אך גם על דברים חיוניים לבית. עד לסוף דרכו נמשך יחסו זה לכסף וכשהעירו לו חברים, שבחור בגילו חייב כבר להתחיל לתכנן את חייו ולשם כך עליו לחסוך, אמר שהוא איש צבא ובתור שכזה אינו יודע מה ילד יום. בנובמבר 1964 גויס לצה"ל. בתחילה התנדב למשמר הגבול אך עקב מחאות, הועבר לשריון, עבר קורס תותחנים, קורס מפקדי טנקים ובמשך שנה וחצי היה רס"פ. במלחמת ששת הימים היה צוער ולחם בגדודו של רס"ן בן שוהם, שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות רמת-הגולן. ביום הראשון של המלחמה, באזור אבו-עגילה, נפצע מרסיסים בעיניו ובחלקי גופו העליונים. הוא פונה ועבר טיפול שהוצאו בו רוב הרסיסים. בתחילת 1968, לאחר שלוש וחצי שנות שירות, נתייתם מאמו. למרות הכל המשיך את דרכו בצה"ל ולאחר חצי שנה עבר ניתוח נוסף והוצאו יתר הרסיסים מעינו. כשהיה עדיין חבוש בעין אחת, הרגיש בגיוס לפעולת כראמה, והצטרף לכוחות למרות מצבו. גם בפעולה זו נפגע הטנק שלו, אך הפעם יצא הוא עצמו ללא נזק. מכאן ואילך נשאר ביחידתו, המשיך להתקדם בדרגות הפיקוד בצה"ל והיה מיועד להיות קצין אג"ם חטיבתי. למטרה זו נשלח לשנת לימודים. בשנה זו הרבה ללמוד ולבלות. היה מבלה עד השעות הקטנות של הלילה. בגלל מזגו הסוער, הותיר אך שעות ספורות לשינה. המלחמה תפסה אותו באמצע שנת החופשה. יומיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הופיע נציג היחידה בביתו והודיע לו להישאר בבית, כי הוא עלול להיקרא בכל רגע ליחידה. אהרן חיכה בקוצר רוח ליום שייקראו לו ליחידה, ואפילו לשם תרגיל. לכן לא חיכה לקריאה, אלא נסע בעצמו ליחידתו, שמא ישכחו לקרוא לו. מיחידתו נשלח לצפון להצטרף לחבריו, שנמצאו כבר ברמת-הגולן. הוא לחץ על מפקדיו שיטילו עליו תפקיד, וינתן לו צוות שאתו יצא לקווים הקדמיים. ביום השני של המלחמה הגיע עם פלוגתו לרמת-הגולן, והצטרף ליחידת סיור, שכבר הייתה בעיצומם של קרבות הבלימה. הוא זכה לראות רק שעות מעטות מסערת הקרב. הובא למנוחות ב-14.10.1973, ביום שמלאו לו 27 שנים.
