שיף, צבי

בן יפה ודוב, נולד ביום כ"ב בחשוון תרצ"ד (11.11.1933) בעיר לשצ'וב, פולין. בן שלוש נתייתם מאביו. בשנת 1937 עלה ארצה עם המשפחה ואחרי שסיים בית-ספר יסודי החל ללמוד חשמל. הוא מצא סיפוק בצעדיו הראשונים בעבודה המקצועית, אך רעיון "ההגשמה" שבה את לבו והוא אמר לנטוש את העיר ולצאת להכשרה בקיבוץ, אך בינתיים חש חובה אחרת: הגנת הארץ. אף כי לפי גילו – בן 14 – היה פטור עדיין מחובה זו, אמרו לו קומתו הגבוהה והתפתחותו השכלית המקדימה: "לא ייקרא עוד שמך צביקה כי צבי אתה; בימים אלה הנער יאמר: גבר אנוכי!" לא הועילו תחנוני האם ודמעותיה ונזיפותיו של אחיו המבוגר. צבי הצליח להטעות במראהו את המגייסים. בינואר 1948 הצטרף לגדוד פלמ"ח ונשלח לנגב. במקום אימוניו, בגבר עם, חזר לפעמים לגילו האמיתי, בחברת נוער הקיבוץ שהתקשר אליה. גם הנוף וסדרי החיים הקסימוהו, אך בין "הקשישים" (בני 17-18 ומעלה) היה חייל ככל החיילים ולנערותו נתן ביטוי-מה במכתבי עידוד והרגעה והתפעלות שכתב הביתה בשעות-פנאי נדירות. להפצרות האם שיישוב הביתה היה משיב בתיאורי מנעמי חייו בשלוות הכפר ובחיק הטבע ובחזון הניצחון החייב לבוא. והוא לחם עם חבריו בכפרים ערביים רבים בביעור קני כנופיות ובמארבים שערכו להן. גם נגד הצבא הסדיר של הפולש המצרי נלחם בגבורה. בקרב יד מרדכי המטיר בלי הרף אש על טורי המצרים וקצר בהם. פצע קל שנפצע במצחו והציף את פניו בדם הפיל מידו את המקלע לשעה קלה ונתן שהות קצרה לאויב להתאושש אך הילד-הנער הגיבור התאושש מיד ושוב הפעיל את המקלע וצרורותיו שוב הרתיעו את האויב לאחור. בעצם שמחתו למראה הצלחתו נתבשר מפי חבר על חבילת ממתקים שהגיעה בשבילו מהבית ונמצאת בגבר עם. אך בינתיים נחוצות היו חבילות מסוג אחר: נשקנו מועט וליד חללי האויב נמצא נשק מיותר. צבי וחבריו יצאו לאסוף את נשק החללים והביאוהו. האויב חידש את הסתערותו בטנקים ובשריוניות וצבי הוסיף להשיב אש, עד שאמר "נדמה לי שנפצעתי". זה היה ביום י"ד באייר תש"ח (23.5.1948), כשמלאו לו 14 שנים וחצי. תחת ברד האש הובא למקלט הפצועים ונפטר מפצעיו כעבור חצי שעה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ביד מרדכי.