שילק, משה-יעקב (מוניק)
משה, בן שרה וצבי-אברהם, נולד ביום ג' באייר תרפ"ד (7.5.1924) בפולין, בעיר קאליש שבמחוז לודז'. למד בבית ספר יסודי ותיכון בעירו. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בקאליש כ-15,000 יהודים. עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) נמלטו רבים מהעיר. סמוך לתחילת המלחמה נכבשה העיר על ידי הגרמנים, מיד לאחר מכן רוכזו מרבית היהודים בשטח השוק העירוני ומשם גורשו לשטח הגנרלגוברנמן, הממשל הגרמני. בשנים הבאות נוצלו היהודים הכשירים לעבודות כפייה ובהמשך שולחו למחנות השמדה, שם נרצחו מרביתם. עד תום המלחמה נספו כמעט כל יהודי קאליש. עם הכיבוש הגרמני נתפסו משה ומשפחתו ושולחו למחנות. משה הופרד מהוריו ושהה במחנות בפולין ובגרמניה. פעמיים ניסה לברוח ונתפס, אך כמה חודשים לפני השחרור הצליח להימלט בקפיצה מהרכבת בשעת דהירתה. בקפיצה זו נשברו כל שיניו. משהסתיימה המלחמה שב משה לעיר הולדתו ונוכח לדעת כי נותר שריד יחידי מכל משפחתו. כעבור זמן מה החליט לעלות לארץ ישראל. עד מהרה נמנה על החברים הפעילים בתנועת "הבריחה", היה בין מארגני העלייה ועסק בעיקר בהברחת ניצולים דרך הגבולות. משה נהג להתחפש כיווני וכך היה מעביר עולים דרך גבול איטליה-אוסטריה. הוא נפצע כמה פעמים כאשר ברח מפני שומרי הגבולות אולם לא ויתר, והמשיך בעבודתו זו עד שהגיע תורו לעלייה לארץ ישראל. באפריל 1946 הגיע לנמל האיטלקי לה ספציה. המעפילים התכוונו לעלות על הספינות "דב הוז" ("פדה") ו"אליהו גולומב", שנרכשו בידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". המאורעות הקשורים בהפלגת שתי האוניות זכו לכינוי "פרשת לה ספציה". הפרשה החלה כאשר הבריטים, ששלטו אז בחלקים מאיטליה, ניסו למנוע את הפלגת האוניות. המעפילים נערכו למאבק ממושך ופתחו בשביתת רעב שנמשכה כשלוש יממות, שביתה שמשה היה ממארגניה. אל המעפילים הצטרפו, כאות הזדהות, מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הפרשה התפרסמה כשברקע מתנהלים משפטי נירנברג לפושעים הנאצים, עוררה הד תקשורתי וציבורי נרחב והביכה את הבריטים. בלחץ דעת הקהל העולמית ולאחר משא ומתן ממושך נאלצו הבריטים להיכנע ולאפשר את הפלגתן של שתי האוניות. "דב הוז", ועליה 675 מעפילים וביניהם משה, ו"אליהו גולומב" ועליה 339 מעפילים, יצאו בדרכן לארץ ביום 8 במאי 1946. עם הגעתן לנמל חיפה כעבור חמישה ימים הורשו נוסעיהן לרדת בהסכמת השלטונות הבריטים ובפיקוחם, ופוזרו בשלום ברחבי הארץ. עם הגיעו החל משה בעבודה חקלאית בפרדס חנה ובכרכור. אחר כך עבר לגור אצל קרוביו בשכונת שפירא בתל אביב ועבד כטפסן בבניין. בשעות הפנאי למד עברית יחד עם חבריו יוצאי המחנות. משה היה פעיל ב"הגנה" החל מזמן קצר לאחר בואו לארץ. עם תחילת מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד הרביעי ("הפורצים") במסגרת חטיבת "הראל" – חטיבה מספר 10 ב"הגנה". באביב 1948, לקראת מבצע "נחשון", הועבר הגדוד לגזרת ירושלים. מאז ישבו הלוחמים באזור הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, משם יצאו למלחמה על העיר ירושלים ופריצת הדרך אליה. קיבוץ קריית ענבים ספג הפגזות רבות מתחילת מלחמת העצמאות. ב-10 ביוני 1948, ערב ההפוגה הראשונה במלחמה, הפגיז הצבא הירדני את קריית ענבים בעוצמה רבה. אחד הפגזים פגע במדרכה המובילה לחדר האוכל, שם עמדו לוחמי "הראל". הרסיסים, שהתפזרו לכל עבר, גרמו למותם של כעשרה לוחמים ולפציעתם הקשה של רבים נוספים. משה היה בין הפצועים בהפגזה. הוא הובהל לבית החולים, אך כעבור יומיים, בה' בסיוון תש"ח (12.6.1948), נפטר מפצעיו. בן עשרים וארבע בנפלו. משה נטמן בבית הקברות הארעי בשכונת סנהדריה בירושלים. ביום ט"ז בחשוון תשי"ב (15.11.1951) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
