שילה, אלעד

בן עדה ושאול. נולד ביום י"ד באדר תשל"ב (29.2.1972) בקיבוץ גבעת ברנר. את שתים-עשרה שנות לימודיו עשה בגבעת ברנר, תחילה בבית-הספר היסודי ואחרי-כן בבית-הספר התיכון האזורי. עברה עליו ילדות מאושרת, והוריו זכו לגדלו בביתם החם, בתקופה שבה עבר הקיבוץ ללינה משפחתית. שלא כרוב בני גילו, ובמיוחד כשמדובר בקיבוץ, אהב אלעד את בית-הספר. חבריו לכיתה זוכרים אותו כתלמיד מסודר מאוד. מספרת שני: "בבית- הספר תמיד היינו מעתיקים ממנו. הסיכומים אצלו היו לעניין. הוא אהב מאוד את האווירה בבית-הספר. המורות אהבו אותו, והוא אהב לפגוש חברים מקיבוצים אחרים". ומוסיפה מורתו בכתה ז': "זוכרת את החיוך המקסים, היכולת להביע דברים בצורה בוגרת, האחריות והכוח לעמוד על דעתו גם אם עמד בודד מול קבוצה גדולה". חשוב היה לו לאלעד המפגש היומי עם חבריו לקבוצה, מפגש שגיבש אותם והפכם לקבוצה ייחודית, שאלעד היה הרוח החיה בה. כפי שמעיד יורם: "הוא אחד שכולם רצו להיות בקרבתו". אלעד היה ספורטאי מצטיין. מגיל צעיר נכבש למשחק הכדורמים. בריכת השחייה הפכה לביתו השני. וההישגים לא איחרו לבוא: הוא סחף את חבריו לקבוצת הנוער להתמיד ולהתאמן והם זכו בהישגים נאים. כפי שמעיד דוד סגל, מלווה קבוצות הכדורמים בגבעת ברנר: "הוא שיחק בתפקיד חלוץ, והיה מבקיע את רוב השערים במשחקים בצורה מתוחכמת, תאווה לעיניים. על אף התבלטותו בהישגים, נשאר תמיד שקט וצנוע". ומסכם יגאל בך, מורהו לחינוך גופני: "קו אחד דומיננטי עובר כחוט השני באישיותו הקורנת והוא היכולת לשלב נועם הליכות וחיוך מאיר עם נחישות, דבקות במטרה ויכולת מנהיגות". אלעד עבר את בחינות הבגרות במגמה הריאלית-ביולוגית בהצטיינות וללא מאמץ. לפני שהתגייס לצה"ל נסע עם שניים מחבריו לטיול ביוון והותיר אחריו יומן מסע שכתבו בצוותא. בשלהי נובמבר 1990 גויס אלעד לצה"ל. בשל מגבלות רפואיות לא יכול לשרת כחייל קרבי, אך אלעד שאף לשירות מעניין ומשמעותי, התנדב ליחידה מובחרת והתקבל אליה בתפקיד סמל מבצעים. כעבור זמן נשלח לקורס קצינים וסיימו כחניך מצטיין. מספר חברו מקורס הקצינים, יהודה: "בניגוד לכל המנהיגים האלה שבדרך כלל הקול שהם עושים הוא המוביל, אצל אלעד היה זה דווקא השקט. מנהיג. בניווטים תמיד סמכנו עליו ותמיד הגענו". אלעד חזר ליחידתו בתפקיד קצין הדרכה. להערכת מפקדיו, המצויה בתיקו האישי: "אלעד הינו קצין צעיר יחסית, אשר הצליח תוך זמן קצר ללמוד ולהפעיל את המערכת בפיקודו באופן מקצועי וטוב. יוצר אווירה חיובית במחלקתו". בחופשותיו הרבה לבלות עם חבריו בים ובטיולים ברחבי הארץ, אותה הכיר לאורכה ולרוחבה ואהב. אלעד כתב מכתבים רבים. באחד מהם כתב לידידתו יעל, בעקבות אסון שאירע ביחידה: "פתאום אתה מבין עד כמה החיים ארעיים. עד כמה הכל זמני. הכל מתגמד ונעשה חסר חשיבות". ביום ט' בחשוון תשנ"ג (5.11.1992) נפל אלעד בעת מילוי תפקידו. אלעד נהרג בתאונת אימונים בבסיס צאלים שבדרום הארץ, במהלך תירגול לפעולה מבצעית. עימו נהרגו עוד ארבעה חיילים מסיירת מטכ"ל: ערן ויכסלבאום, אריה כהן, שימרי שפרן ושרון תמיר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גבעת ברנר. השאיר אחריו הורים, שני אחים – אורי ורועי ואחות – רוני. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר נפילתו. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "אלעד מילא את תפקידו בצורה מדויקת, תוך גילוי אחריות ויוזמה. הוא גילה תמיד חריצות ואכפתיות. אלעד בלט כקצין בעל סמכות וכריזמה, אך מעל הכל היה מקסים ואהוב על הכל". בדברים על קברו אמר עמיר לוי, מן הקיבוץ: "הוא היה כל מה שהורים, הבית הזה, הארץ הזאת ואת אדמה, יכלו לבקש". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו ומכתבים שכתב. בגבעת ברנר הופק סרט על חייו התוססים ומלאי הפעילות של אלעד בעשרים שנות חייו. ובבית-הספר התיכון שבו למד הוקם, בתרומת משפחתו וידידיו, מכון כושר הנושא את שמו של אלעד ומשמש את ילדי ותושבי המועצה האזורית 'ברנר'.