שיטרית, מרסל
בן דוד ומסעודה. נולד בשנת תרצ"ב (1935) במרוקו, שם למד בבית הספר היסודי "אליאנס" ועלה לארץ בשנת 1949. מבחינה כלכלית הייתה המשפחה מבוססת היטב במרוקו ולא העלתה על דעתה עלייה לארץ. אולם מרסל, שהיה חבר ב"עליית הנוער", העמיד בפני המשפחה אולטימטום: או עלייה לארץ או שהוא בורח מן הבית כדי לעלות לבדו. בני המשפחה לא רצו להיפרד ממנו ועלו יחד עמו. בארץ נשלח מרסל להמשיך את לימודיו ב"ישיבה" בירושלים ועשה שם בלימודים כשנה. הוא הצליח יפה אך נאלץ להפסיק ללמוד כדי לבוא לעזרת המשפחה. מילדותו היו טבועים בו האהבה לזולת והרצון לעזור לכל אדם. הוא היה חובב ספורט ואהב לשחק כדורגל. מרסל גויס לצה"ל בראשית מארס 1955 והוצב לחיל החימוש. הוא שירת בצבא בשמחה, כי ראה בו את הגשמת חלומו הציוני. זה היה בבחינת המשך ישיר לשאיפתו לבוא לארץ ולעשות למענה. בתקופת שירותו הסדיר היה מרסל חייל למופת ונמנה עם החיילים המצטיינים, שנשלחו ערב יום העצמאות לבית הנשיא – יצחק בן צבי. מרסל קיבל תעודת הצטיינות מידיו של הנשיא ובה כתוב, כי הנשיא שמח לשמוע מפי מפקדי מרסל כי הצטיין במילוי חובתו בצה"ל ונמנה עם החיילים המצטיינים בשנת תשט"ו. ועוד כתב הנשיא: "חובה נעימה היא להביע לך בזאת הערכתי לתרומתך הנאמנה, שתרמת להגברת ביטחון ישראל ואזרחיה". המכתב הסתיים בדברים אלה: "לכו בדרככם זו והיו לדוגמא במילוי חובותיכם ותפקידיכם, להאדרת ישראל ובטחונו". באוקטובר 1957 הצטרף מרסל לשירות הקבע. בתקופת שירותו השתלם בלימודים ועבר קורסים שאיפשרו לו לעלות בסולם הדרגות, עד שהגיע לדרגת רס"ר. את שעות הפנאי המעטות אהב לבלות בחיק משפחתו. אור ליום ו' בכסלו תשל"ב (23.11.1971), נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. הניח אישה ושלושה בנים. לאחר נפלו נכתב ספר תורה על שמו והוכנס לבית הכנסת "היכל אליהו הנביא" בקרית שפרינצק. לבית כנסת זה הוכנסו לזכרו גם ספרי ה"זהר;" לזכרו ולזכר חללים אחרים בני המקום, נוסדה בבית הכנסת קרן לגמילות חסדים.
