שיבק, איתי

בן בכור לאסתר ולעמי. נולד ביום א' בתשרי תשכ"ט (23.9.1968) בהוד השרון. איתי למד בבית-הספר היסודי 'ברנר' בחטיבת-הביניים 'שרת' ובבית-הספר התיכון 'אורט' בכפר-סבא, במגמת מיכניקה. כבר בילדותו בלט בקומתו התמירה ובחיוכו כובש הלב. מחנכת כיתתו בחטיבת-הביניים תיארה אותו כילד מופנם, שקט מעט, שלמרות חוסנו החיצוני בלטו בו נועם-הליכות ורגישות. חבריו ידעו כי על איתי ניתן לסמוך. מילדותו בלט הקשר החם והפתוח בין איתי לבני משפחתו. בגיל הנעורים היה נער עליז ותוסס. כולו משובת נעורים. אהבתו היתה אופנועים. הוא אהב לנגן על אורגן ונהג לנגן לבני משפחתו שירים שאהבו. ביום 10.2.1987 גויס לשירות חובה בצה"ל והוצב בחי"ר, בחטיבת גבעתי. איתי קיבל בשמחה את שיבוצו בחטיבה. כבר מן הימים הראשונים הרגיש שייכות לחטיבה וגאוות יחידה. הוא יצא לטירונות, עבר אימון מתקדם של היחידה ונשלח לשרת באחד הגדודים. מתחילת מסלולו בלט כחייל אחראי ומסור וביצע כל משימה ביעילות. לאחר תקופת אימון במסגרת הגדוד והשתתפות בפעילויות מבצעיות, נשלח להמשך הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר. איתי קיבל דרגת סמל וחזר לגדוד לסגל הפיקוד. חייל ששירת תחת פיקודו סיפר כי מרגע שפגש באיתי רחש לו כבוד. "ולא בגלל הדרגה או התפקיד, מעצם אישיותו – מפקד מושלם, הנותן דוגמה לחייליו". במשך חודשים ארוכים שירת איתי בעזה. הוא היה מוביל בסיורים ובמרדפים. איתי לא אהב את השירות ברצועה, הרגיש לא בנוח כשהיה עליו לעמוד מול קשישים או ילדים קטנים. לדברי החיילים ששירתו עימו היו בו ניגודים מדהימים: יכולתו להבין את פקודיו, החביבות שנהג עימם, לעתים אף רכות. ובמקביל נהג בקשיחות. על הדימוי שלו כמפקד קשוח, הסביר להוריו: "על-מנת שאוכל להסתכל להורים בעיניים, אם יקרה משהו לחייל שלי…" לקראת סיום שירותו הצבאי שוב הוצב עם חבריו ופקודיו בפעילויות מבצעיות בצפון, הפעם בהר דב, למשימת אבטחת יישובי הצפון. כתשובה לחרדה בבית לחייו ולשלומו, ענה איתי "הרי מישהו צריך לשמור על ילדי הגן בקיבוצים בצפון". ביום שבת י' באלול תשמ"ט (9.9.1989) בשעה 18:17 נפל איתי בקרב, עת יצא בראש כוח לוחמים ממוצב 'דליה' לעבר המארב הקבוע בתוך שטח לבנון. מארב מחבלים הפתיע אותם בירי טיל לאו ורימונים. איתי הורה לחייליו לשכב ולנהוג על פי נוהל קבוע, וכך ניצלו חייהם. הוא עצמו קם, הספיק להפעיל את נשקו ואז נפגע מרסיס בצווארו, אשר קיפד את חייו. אחד המחבלים חוסל. איתי הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין ברמות השבים, ביום ראשון, 10.9.1989. הותיר אחריו הורים ושני אחים – שוקי ושחר. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כתב למשפחה השכולה: "סמ"ר איתי שיבק נתן את חייו למען מולדתו. הוא היה חייל ומפקד ממושמע, קפדן, יסודי, מקצועי, שאינו מוותר בשום פרט, עומד על שלו ובעל מוטיבציה עזה. איתי היטה אוזן קשבת לפקודיו וכל מי שהכירו אהבו…" במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "רעיו ומפקדיו זוכרים את המסירות, העקשנות והחתירה לשלמות שהיו לאיתי בביצוע המשימות… סקרנותו העמוקה להבין כל מטרה… דמותו הגדולה מרחפת עדיין בגדוד". בני משפחתו הוציאו לאור את ספר הזיכרון "איתי".