שטרנפלד, יצחק

יצחק, בנם של רישל-זיסל ואלחנן-בנימין (חונה), נולד בשנת תרפ"ה (1925) בפולין, בעיר לודז' אשר מצפון-מערב לבירה ורשה. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי החל לעבוד במפעל האריגה שניהל אביו ולהתמחות במקצוע. לזמן מה עברה המשפחה לגור בעיירה הסמוכה קונסטנטין, שם התגוררו בקרב גרמנים, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזרה ללודז'. בלודז' חיו ערב מלחמת העולם השנייה כרבע מיליון יהודים. הם תרמו רבות לפיתוחה של העיר. לבד מייסוד מפעלי תעשייה רבים הייתה לודז' מרכז תרבות יהודית חשוב. בעיר נבנתה רשת בתי ספר יהודיים, אנשי רוח דגולים פעלו בה וניהלו פעילות פוליטית וציבורית ערה. לודז' נכבשה על ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939, שבוע מתחילת המלחמה, וסופחה לרייך הגרמני. מיד לאחר מכן התחילו רדיפות אכזריות של יהודים, חטיפות לעבודת פרך והתעללויות. הם חויבו לשאת טלאי צהוב, ורבים גורשו מהעיר. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, בו רוכזו כ-200,000 גברים, נשים וטף בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. במהלך שנת 1942 שולחו כ-80,000 מיהודי הגטו למחנה חלמנו, שם נרצחו מרביתם. עד אביב 1944 שולחו להשמדה כמעט כל יהודי גטו לודז'. האחרונים גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. כל בני משפחתו של יצחק נרצחו במחנות. רק הוא הצליח לשרוד בחיים את מחנות אושוויץ-בירקנאו והגיע ליום השחרור. בתום המלחמה יצא בנתיב הבריחה למחנות העקורים בגרמניה ובאיטליה. מגרמניה יצר קשר מכתבים עם קרובי אמו באמריקה, ואלה שלחו לו את כל התעודות הדרושות כדי שיוכל לנסוע אליהם, אך יצחק ויתר על כך והעדיף לעלות לארץ ישראל. יצחק הצליח לעלות לארץ בשנת 1947 מבלי שייתפס על ידי הבריטים, התיישב באזור המרכז ומצא עבודה במקצוע האריגה, תחום בו התמחה, בבני ברק. עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס יצחק וצורף לגדוד 33 בחטיבת "אלכסנדרוני" – חטיבה מספר 3 ב"הגנה". מראשית המלחמה הגנו לוחמי החטיבה על יישובי השרון ואבטחו את דרכי התחבורה היהודית בכביש תל אביב – חיפה. הם הדפו התקפות על יישובים, פוצצו גשרים, עסקו בפעולות תגמול כנגד התחבורה הערבית וכבשו בסיסי אויב ומתקני צבא בריטי שהתפנו עם סיום המנדט. ערב הקמת המדינה השתתף יצחק במבצע "מדינה" לכיבוש כפר סבא הערבית. כפר סבא הערבית הייתה כפר ערבי גדול ממזרח למושבה כפר סבא היהודית, ותושביה הירבו להתנכל לשכניהם היהודים כבר מראשית המלחמה. עם התקרב מועד הכרזת המדינה והפלישה הצפויה של צבאות ערב גבר החשש כי הכפר ישמש לבסיס קדמי עבורם ועבור כוחות "צבא ההצלה" הערבי, לפיכך הוחלט לכבוש את המקום. המשימה הוטלה על לוחמי "אלכסנדרוני". בשל הסמיכות לתאריך הכרזת העצמאות של מדינת ישראל כונה המבצע בשם "מדינה". ב-13 במאי 1948 הסתערו הלוחמים הישראלים וכבשו את הכפר, אך הערבים פתחו בהתקפת נגד תוך שהם מסתייעים במשורייני קרב נושאי תותח. קרב קשה התנהל גם ליד החסימות שהציבה החטיבה, בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. למעלה מעשרה לוחמי "אלכסנדרוני" נפלו באותו יום, אך הפעולה הצליחה וביום הקמת המדינה היה כל השטח שממערב לקלקיליה נתון בידי כוחות ה"הגנה". ביום הקרב בכפר סבא הערבית נפצע יצחק קשה. הוא הועבר לבית החולים בילינסון, אך מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו ולמחרת, ה' באייר תש"ח (14.5.1948), נפטר מפצעיו. בן עשרים ושלוש בנפלו. יצחק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.