בנם של יפה ושמואל-אריה. נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ב (19.4.1952) בירושלים. אח לשושנה. למד והתחנך בבית הספר היסודי הממלכתי דתי ובתיכון "מעלה" בירושלים. סיים את לימודיו במגמה ריאלית פיזיקאלית. משה התגייס לצה"ל בשנת 1971 והוצב בחיל המודיעין. ב-1973, לקראת סיום קורס קצינים, פרצה מלחמת יום כיפור ומשה נשלח לחווה הסינית בחזית הדרום. ב-1975, אחרי שחרור ו מצה"ל בדרגת סגן, החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת "בן-גוריון" בבאר-שבע במגמת הנדסת חשמל . בשנת 1976 נישא לשוש, בת מושב בית חרות , אותה הכיר לקראת סוף שירות ו הצבאי בירושלים. בשנת 1977 עברו השניים לחיפה, שם נולד בכורם איתי בשנת 1978 . שנתיים מאוחר יותר עברו לקריית ביאליק, ושם נולד גיא בנם השני בשנת 1982. משה החל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון, ב מגמת מערכות מידע, שה ייתה אז בחיתוליה. הוא סיים את לימודיו, זכה בתואר מהנדס והשתלב בעבודה בתחום לימודיו. במלחמת לבנון, בשנת 1982 , גויס משה למילואים כקצין מודיעין וסופח לשריון. בימים הראשונים של המלחמה הוא נפצע על גבול סוריה ו כתוצאה מהפציעה הוכר כנכה צה"ל. למרות פציעתו בחר להמשיך בחיים ועשה כל מאמץ לתפקד כמיטב יכולתו. ב-1988 עברה המשפחה לגור בזכרון יעקב, בפרויקט חיל הים "נווה הברון". כשנה לאחר מכן חלה החמרה במצב פציע תו ומשה נאלץ לעבור השתלת כליה. לצורך כך שהה בגרמניה חצי שנה, רחוק ממשפחתו. בהספדו סיפר חברו טל שחר על אותה תקופה: " הכרנו בימים שהחילותם לנעוץ שורשים בזכרון יעקב. לא ארכו הימים ומצאנו שפה משותפת ועניין הדדי. שיתפת אותי במצוקת הצורך הרפואי להשתלת כליה, ועד מהרה נאלצת לטוס לאירופה להמתין לביצועה. הייתה זו המתנה מתישה, שבה התגלית במלוא כוח ההתמודדות שבך, הגופני והנפשי כאחד. שיחות הנפש הטלפוניות בינינו באותם לילות רחוקים, הפכו ידידות לחברות קרובה. ההשתלה שצלחה החזירה אותך אלינו, כמי שנולד מחדש. מגבלות, תרופות וקשיים, לא מנעו ממך לחזור ולתפקד, כמאז ומתמיד". שנתיים וחצי לאחר ההשתלה לקה משה בל יבו. כששאל אותו אביו אם יש קשר בין השתלת הכליה לנזק שספג בליבו, השיב לו משה: "הרי כתוב אצלנו 'בוחן כליות ולב'". משנת 1990 עבד משה במִשׂרת ניהול בכירה בחברת "עמידר" ובמסגרת עבודתו היה שותף פעיל בהעלאת יהודי אתיופיה במסגרת "מבצע משה". טל שחר סיפר על תפקודו של משה בעבודתו: "עד ימים אלה ממש המשכת לקרוא תיגר על מגבלות שנחתו על בריאותך, במטלות שהטלת על עצמך בניהולה של חברת ' עמידר', כמשנה למנכ"ל. ובכלל, די היה במעט שחשפה לעתים צניעותך, כדי להצדיע לאדם שהוא היפוכה של התופעה שכונתה 'תסמונת הראש הקטן' : שילבת ניהול ומדע, חשיבה ופיתוח, מחשבים ותכנון, הדרכה ולימוד, תרומה עצומה לביטחון ישראל ולטובתה של המדינה , וכל אלה מקנים לך מקום של כבוד בין המועילים והמסורים שבבני הארץ האהובה הזאת, ידועים ואלמונים כאחד. אך אתה, בצניעותך, המחשת כי שתיקה שווה זהב וכי אכן, אין הברכה שורה אלא במה שסמוי מן העין ". במכתב הניחומים של רמי ארז, עובד "עמידר" וחברו של משה לעבודה, הוא מתאר את התנהגותו ואת אופיו : "משה היה מאותם יחידי סגולה אשר ככל שאתה מכיר אותם יותר כך אתה לומד לכבד, להעריך ולאהוב אותם יותר. היה לו את הכישרון הנהדר (שאותו אי אפשר ללמוד בשום אוניברסיטה) לגרום לאנשים מסביבו להיות טובים יותר. הוא היה מקשיב נפלא, עם המון סבלנות, עם שלושת רבעי חיוך על השפתיים ומאה אחוז חיוך בעיניים, וכשהיה מגיב , קלע תמיד בכמה מילים קצרות למה שהתאמצתי להסביר ולתאר במשפטים ארוכים. כשאני משחזר את התקופה בה עבדנו יחד נדמה לי שאף פעם לא שמעתי אותו צועק, גם כשכעס תמיד מצא פתרון לבעיה ותמיד הזיז את הדברים בשקט, בסטייל. בולדוזר בלי רעש מנוע. היה כיף איתו. למדתי ממנו המון". במכתב למשפחה סיפר גם אבנר (אבי) ברנר, מחברת "עמידר" על משה כפי שהכירו בשנה האחרונה לחייו: " רק בעת האחרונה – זמן קצר לפני פטירתו – למדתי לראות את כישוריו המיוחדים והנהדרים. ראיתי את יכולתו כמנהל, כשותף לעבודה וכחיל חלוץ הנושא את מטלות המחנה בבדידות. בערב קצרצר שהתארחתי בביתכם הכרתי פן נוסף, חם ונעים , שהצביע על תכונות יקרות נוספות אשר רק נרמזו ביו מיום. משה התעלה מעל היומיום ראה דברים מאוד בגדול ולא נרתע מלהשתתף בכל משימה שהוטלה, בין אם במישור העקרוני -תכנוני ובין אם במישור המעשי-ביצועי. בלוויה ולאחריה למדתי מדברי ידידיו וחבריו כמה אמיץ היה להתמודד עם סבלותיו ומגבלותיו ולהתגבר עליהם, לא כדי לצאת ידי חובת התמודדות אלא כדי לגמד את הקשיים הגופניים ולהפכם לתזכורת ליד יכולתו השכלית הנדירה, אישיותו המיוחדת ותחושת הביטחון האמיתית שנטע בלב הסובבים אותו – מוקיריו, פקודיו וחבריו לעבודה. מי ייתן וזכרו יהיה נר לחינוך ילדיו המקסימים, ויישמר אופיו בבניו כמצבה חיה, חיובית ואופטימית. מי ייתן ולא תדעו עוד צער ותתנחמו בזכרו של אדם נדיר – לוחם, איש עבודה ואציל". משה התנדב לתפקיד יושב ראש ועד ההורים בבית ספר "נילי" שבו למדו ילדיו, והקדיש שעות רבות לקידום פרויקטים חינוכיים עם הנהלת בית הספר, הן בתחום הלימודים והן בתחום החברתי של בית הספר. במצבי לחץ הוא ידע לשמור על שקט ו על קור רוח, הגיש עזרה ל כל נזקק, מבלי לעשות מכך "הון" לעצמו. לאחר מותו כתבו חברי "העמותה להצלת חיי אדם" בהוד השרון לשוש , כי זכו להכיר את בעלה "כאשר תרם מזמנו ומרצו וטוב ליבו ועזר לנו במבצע הטסתו של מאיר חסון, עזרה שלא נשכח ומהווה לנו דוגמה לעזרה אמיתית לזולת ". "אי אפשר היה שלא לדבוק בהתלהבות ובמסירות שבה נטלת על עצמך לסייע לאחרים, שגם בריאותם נפגמה," אמר טל שחר בלווייתו של משה, "מחד גיסא, תקוות שנגוזו להושיע את כושי – סא"ל אברהם ישראל ז"ל , מפ ח הנפש עם מות אהרון בליצקי ז"ל ; ומאידך גיסא , התרוממות הנפש עם הצלחת ניתוחו של מאיר, ייבדל לחיים ארוכים וטובים. לא הסתפקת בכך: עוד טרם הגלידה צלקת הניתוח שעברת, וכבר ראיתיך במפגש עם רופא ישראלי בכיר בתחום ההשתלות: תכננת מאגר תורמי איברים , ודרך לעזור למי שמייחלים ארוכות להשתלה, כפי שזכית לה אתה". משה היה חבר במועדון "רוטרי" זכרון יעקב והתנדב בכל תחום שבו התבקש. שבוע לפני מותו הוזמן להרצות במועדון , ולמרות חולשתו הגופנית , לא יכול לסרב לבקשה. הוא קיבל על עצמו מטלה נוספת זו, בערבו של יום עבודה מתיש. הייתה זו ההרצאה האחרונה בחייו. סגן משה שטרן נפטר מסיבוכי הפציעה בי"ב באדר א' תשנ"ב (16.2.1992), בן ארבעים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין ב זכרון יעקב . הותיר אחריו רעיה – שוש, ושני בנים – איתי וגיא . איתי היה בן ארבע-עשרה וגיא היה בן עשר במות עליהם אביהם. משה השאיר כתבים רבים, שירים, הגיגים, יומן אשפוז ממושך ופרוזה. כתביו שימשו להוצאת ספר לזכרו על ידי רעייתו שוש. באזכרה במלאת שש-עשרה שנים למותו, אמרה דפנה קלמר, חברת המשפחה: "בליבנו ובזיכרוננו נשאר משה איש צעיר, אך עלינו, על כולנו, עברו שש-עשרה שנ ים של תהפוכות, מלחמות, התבגרות ושינוי. ברגעים אלו בשנים שחלפו ובמאורעות שחווינו, משה היה חסר ולא היה איתנו. הוא חסר כשאיתי קיבל תואר דוקטור, דבר שהיה ממלא את ליבו גאווה עצומה. הוא חסר לגיא שהול ך בנעליו והוא חסר לשוש ולכולנו. גם אם המשכנו כולנו בחיינו ונעשה מאמץ לשיקום, לעולם לא יישכח זכרו של משה מליבנו… בעיניי משה היה בעיקר איש סודי. הוא לא דיבר הרבה, אבל מעשיו ופועלו העידו על אדם חכם, חושב. לי נשאר ממשה האדם המבט העמוק והמקשיב והחצי חיוך. זה מצחיק לזכור ולהזכיר את השקט של משה על רקע הרעש של משפחת ברף אבל הוא מצא את מקומו שם , ולמרות הרעש ידע שבאוויר יש אהבה. משה חסר ואנחנו המשכנו במסלול חיינו. בעובדה שלמשה יש דור המשך חזק ואיתן יש נחמה וחיזוק. הזמן מרפא את הפצעים כך שאדם יכול להמשיך בחייו ולשקמם, וכך עשו שוש , איתי וגיא , כי זו מצוות החיים ואותה הותיר משה במותו ". באזכרה שציינה שבע-עשרה שנים למותו, ב-2009, אמרה דפנה קלמר: " בשנות חייו הספיק משה הרבה מאוד והטביע את חותמו בתחומים בהם עסק. ובעיקר, נזכור את ההקשבה. משה לא היה איש של מילים וכשאני מנסה להיזכר בו, בעיקר אני זוכרת את עצמי מדברת ואותו מקשיב, בעיניים ערניות, בחצי חיוך שניבט אלינו גם היום בתמונות שבבית… לספר לכם, רציתי, על משה שהיה לי חבר טוב, שותף נאמן ואיש סוד. הוא לא ביקר, הוא לא שפט, רק הקשיב"
