בן שושנה ושמעון. נולד ביום י"ב באלול תשכ"ז (17.9.1967) ברמת גן. את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית-הספר היסודי 'תל גנים' ברמת גן וכאשר עקרה משפחתו לקרית אונו למד שנה בבית-הספר היסודי 'עלומים' שבקריה והמשיך בחטיבת-הביניים 'שז"ר' עד כיתה ט'. בילדותו לא היה חברותי או ספורטאי והיה חייב להילחם על מקומו בחברת בני גילו. לעומת זאת, היה מוכשר מאוד בלימודיו. בהיותו בן שבע החליטו הוריו לטפח אותו בכיוונים חברתיים – שחמט, ג'ודו, וכדומה – והצליחו בכך. בהמשך לימודיו נתקבל לבית-הספר התיכון-המקצועי 'יד סינגלובסקי' בתל אביב למגמת אלקטרוניקה ומחשבים. מוטי היה תלמיד מעולה והצטיין בכל תחומי הלימודים. וכך כתב עליו, בין היתר, מחנך כיתתו: "דומה כי שניים הם המאפיינים שאיפיינו את אישיותו של מוטי – שאיפה ומחויבות. שאיפה למצוינות ומחויבות לשירות. השאיפה למצוינות מצאה את ביטויה בהישגיו הלימודיים – מטובי התלמידים היה וברוב המקצועות – הטוב שבהם. לצד ההישגים הגבוהים בתחום הלימודים הטכניים במסלול האלקטרוניקה, גילה התעניינות ויכולת בלתי רגילה במקצועות ההומניסטיים… כאמור, איפיינה את מוטי גם תחושת מחויבות, שהיתה בלתי רגילה לגבי נער בגילו – מחויבות כלפי המשפחה (בהיותו בן אחת-עשרה נפטר אביו ומוטי נשאר 'הגבר במשפחה') ומחוייבות כלפי חבריו בכיתה, שבה נמנה עם פעילי הוועד. מחויבות כלפי מקום מגוריו קרית אונו, שבמסגרות הנוער שלה ובמסגרות ההתנדבות שבה פעל, ומחויבות כלפי המדינה – שביטוי מלא לה נתן בעת שירותו הצבאי". אין פלא, שכל מכריו וחבריו התייחסו אליו כפי שכתב חברו, כאל 'יחיד ומיוחד'. פעילותו החברתית של מוטי היתה רבת גוונים: הוא היה חבר בתנועת הצופים, תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך, הצטרף למשמר האזרחי, עבר קורס עזרה ראשונה במסגרת מגן-דוד-אדום והיה חבר באגודת עמיצור. נוסף לכך, הרבה בטיולים ובמסעות ברחבי ישראל ועסק בספורט – לרבות צלילה וגלישה מצוקים. עם כל זאת, היה מוטי מצניע לכת ולא התפאר בהישגיו. בטקס סיום הלימודים ב'יד סינגלובסקי', כאשר נקרא שמו כתלמיד מצטיין, בא הדבר כהפתעה למשפחתו, שלא ידעה על כך דבר. לעומת זאת לא היה גאה ממנו כאשר אחותו ואחיו הצטיינו במעשיהם. מוטי היה איש עקרונות. כאשר הורה לו מצפונו שעקירת ימית והריסתה הם מעשה של אי-צדק מוסרי ועומדים בניגוד לתפיסות הציונות, כפי שראה אותן קם, והוא בן ארבע-עשרה(!), נסע לימית והשתתף בהפגנות נגד הפינוי. מוטי גויס לצה"ל בחודש דצמבר 1985 והתנדב לחיל-הים. הוא נשלח לקורס חובלים ולאחר כשנה, על-פי בקשתו לעזוב את הקורס, הוצב בחיל-התותחנים. בחיל זה עבר קורסים שונים, סיים קורס קצינים ונשלח לקורס קציני מודיעין, אותו סיים בהצטיינות. עם סיום הקורס שובץ כקצין מודיעין באגד ארטילרי בגבול הצפון, תפקיד שמילא, כדרכו, על הצד הטוב ביותר. מפקדיו, שעמדו על ייחודו ועל יסודיותו, על אופיו המעולה ועל המוטיבציה העילאית ושלוות-הנפש שאיפיינו אותו, רצו שימשיך לשרת בחיל אך מוטי, "שלא אהב את הישיבה תחת הניאונים", כפי שציין אחד ממפקדיו, אהב את השטח ואת הפעילות בשדה וביקש לעבור ליחידה אחרת. קצין תותחנים ראשי תיאר במכתב למשפחתו את התרשמותו מאישיותו המיוחדת של מוטי וציין, בין היתר, כי "לאורך שירותך הצבאי… זכית להערכת מפקדיך וחבריך. סימלת עבורנו את ארץ-ישראל היפה". ביום 19.10.1988, נפצע אנושות בעת מילוי תפקידו מפיצוץ מכונית-תופת ליד שער 'פטמה', בגדר הטובה בגבול לבנון, כאשר יצא לפעילות מבצעית ברצועת הביטחון. הוא הועבר במצב קשה לבית-החולים רמב"ם בחיפה וביום י"א במרחשוון תשמ"ט (22.10.1988) נפטר מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו אם, אחות – מירה ואח – דניאל. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מוטי היה קצין שפעל מתוך אידיאלים. היה קצין מקצועי ומסור, שידע לבצע נכון כל משימה שהוטלה עליו… ביצע את תפקידו בשקט נפשי תוך דאגה לפרט. הוא ידע לדרוש דברים וידע גם להתעקש על נושאים שראה בהם חשיבות… בתפקידו הפגין מוטי רמה מקצועית גבוהה ומסירות לתפקידו". יחידתו הוציאה לזכרו ולזכר חבריו שנפלו עימו באותו פיגוע חוברת בשם "לזכר יקירינו" ובה קורות חייהם ודברים לזכרם. מדי שנה מתקים בעיר מגוריו קרית אונו, מירוץ טריאתלון לזכרו.
